בספרות הרומנטית באמריקה מוקדש חלק נפרד לז'אנר הזה ומאות אלפי נשים קוראות בשקיקה סיפורים מהזן המודרני של דרקולה. הסדרה "באפי ציידת הערפדים" וסדרת הבת שלה "אנג'ל" קמו לתחייה על רקע העניין בתחום הזה על שלל המטאפורות והסמליות הקיימים בו.
לי מאז ומעולם היתה העדפה לסיפורים שאינם מבוססים על מקרה אמיתי (בשביל זה יש לנו את החיים וחדשות, לא?) כמו גם נפש רומנטית וחולמנית וכמובן שמתוך כך ז'אנר הערפדים הוא אחד מהחביבים עליי.
בזמנו יצא לי אפילו להיות בארה"ב בזמן שהתקיים בשיקגו כנס של מעריצי באפי והחלטתי לקפוץ לעיר במיוחד לשם כך ואף הצטלמתי עם השחקן שגילם את דמותו של ספייק הערפד בסדרה. זו הייתה חתיכת חוויה.
לאחרונה, הטרנד הזה של ערפדים נכנס להילוך גבוה. זה התחיל עם סדרת הספרים של שרלין האריס, על הרפתקאותיה של המלצרית סוקי סטאקהאוס והחבר הערפד שלה ביל, שבהמשך עובדה לסדרת הטלוויזיה המצליחה "דם אמיתי" והמשיך עם רביעיית הספרים של סטפני מאייר והסרט שיצא בעקבות הספר הראשון בסדרה, "דמדומים".
ראיתי את שתי העונות של הסדרה "דם אמיתי" ומאוד אהבתי. הסדרה היא מבית היוצר של HBO, כך שהיא מאוד נועזת, מעין "באפי" למבוגרים יותר.
את סדרת הספרים של סטפני מאייר והסרט "דמדומים" פטרתי בהתחלה כמיועדים לבני נוער בלבד. אבל כשהוט העניקו את "דמדומים" בתור סרט מתנה באחד ממבצעי סוף השבוע שלהם, החלטתי שלא יזיק לבדוק את העניין מקרוב וצפיתי בו. אני לא יכולה לומר שמאוד התלהבתי מהסרט, הוא היה בסדר, אבל בתור סאקרית של ערפדים החלטתי בכל זאת לתת צ'אנס לספרים של מאייר, בייחוד לאחר שבלוגרית אמריקאית שאני אוהבת הודתה בחצי פה שהיא קוראת את הספר השני ומאוד נהנית. מכיוון ש"ראיתי" כבר את הספר הראשון, סרתי לסטימצקי וקניתי גם אני את הספר השני, new moon, ולהפתעתי הרבה הוא היה קולח וסוחף.
כרזת הסרט "דמדומים", שנעשה עפ"י הספר הראשון בסדרה
הספר השני בסדרה
הספר השלישי בסדרה
הספר הרביעי והאחרון בסדרה
הסופרת היא אמנם מורמונית שדוגלת בלא לקיים סקס לפני החתונה (לא שזה מסר כזה בעייתי בהתחשב בטווח הגילאים אליו פונים הספרים הללו במקור), אבל היא כותבת בצורה עשירה ומלאת דמיון, שגורמת לך להישאב לתוך הספר על שלל דמויותיו הצבעוניות. היא פשוט יודעת כיצד לספר סיפור בצורה מרתקת. קראתי ברשת התייחסות לספרים הללו כפורנו רגשי ויש בזה משהו. אולי זו הסיבה שהספרים הללו מדברים יותר לפלח הקוראים הנשי. זו אולי גם מהות המשיכה של נשים לז'אנר הערפדים, כפי שהסבירה לי את זה אחייניתי. מעין רומנטיקה טוטאלית, שמתעלה על הכל, כולל על המוות.
אני מצדי מודה שתמיד היתה לי משיכה לגיבורים ספרותיים כהים, מהורהרים וקצת מסוכנים דוגמת מר רוצ'סטר ב"ג'יין אייר", מר דארסי ב"גאווה ודעה קדומה" והית'קליף ב"אנקת גבהים", שאולי מזכירים במידת מה את האב-טיפוס של הגיבור הערפדי הרומנטי.
בסופו של עניין, אחרי שקראתי את הספר השני ברביעיית הספרים, חזרתי לחנות ורכשתי גם את שני הספרים האחרונים בסדרה וכך ביליתי את רוב זמן הפנאי שלי בחגים.
קראתי אח"כ ביקורות באינטרנט (זהירות, ספויילרים) על איך הספרים הללו משחיתים את נפשן הרכה של נערות צעירות וגורמים להן לחשוב שבשביל אהבה צריך לוותר על הכול ושהם מאוד לא פמינסטיים ודוגלים בנישואים וילדים בגיל צעיר על חשבון ההתפתחות האישית של הגיבורה הראשית ועל איך שהגיבורה מאוד פאסיבית לצד הדמות הגברית הדומיננטית והמוכשרת יותר, אבל אני כבר מספיק מבוגרת להתייחס לספרים הללו כממתק שהם ולא כיותר מכך.
לא ידעתי שאינטלקטואליים יכולים להיות מורמונים בעת ובעונה אחת.
השבמחקנו ניחא :)
אני מפחדת להתמכר לז'אנר הזה.
למה לפחד? תתמכרי. זו בריחה כייפית מהמציאות, שלא ממש מזיקה לאף-אחד (כל עוד לא תתחילי לשים שיניים מלאכותיות ולפנטז שאת כלתו של דרקולה).
השבמחק