חיכיתי לזמן הנכון להעלות את הפוסט הנוכחי, ונראה לי שהזמן הזה הגיע. מדובר מבחינתי בהמשך ישיר לפוסט הקודם, למרות שאולי לכמה אנשים זה ייראה חיבור קצת מוזר ואולי אפילו סתירה.
אבל נתחיל מההתחלה. הבלוג הזה רקם עור וגידים בין היתר מתוך איזה ריק שנוצר בחיים שלי. רק בדיעבד אני חושבת או יכולה להגיד שהריק הזה קרה בעקבות הפלה שעברתי בהריון הראשון שלי לפני מעל לשנה.
כבר ציינתי שבעלי צעיר ממני בשלוש וחצי שנים ובגילאי שלושים פלוס זה יכול להיות פער משמעותי מבחינת הבשלות לילדים. אני חששתי שהביציות שלי מתייבשות והרגשתי שאני כבר מוכנה להתקדם לשלב הבא (?) בזוגיות ולהפוך לאמא, אבל לבעלי זה היה קצת מוקדם מדי בחיים וזו בהחלט היתה זכותו להרגיש ככה. עד שהתחלנו לנסות ועד שנכנסתי להריון, זה הסתיים במפח נפש כשהיתה לי הפלה טבעית בשלב יחסית מוקדם של התהליך. אח"כ המשכנו לנסות ושום דבר לא קרה, אז פנינו לקבל עזרה רפואית.
בין לבין הייתי קצת מדוכאת וחסרת חיים ובתוך כל זה, בעלי, שראה כמה אני נהנית לגלוש לאתרי אופנה, הציע שאתחיל אחד משלי וזה באמת עזר לי למצוא קצת עניין והוסיף ברק לחיים שהפכו לקצת כהים.
כמעט שנה אחרי ההפלה ההיא, נכנסתי שוב להריון, דווקא בצורה ספונטנית ולא באמצעות עזרים חיצוניים והנה אני כבר בתחילת החודש השישי להריוני (ולמי שמבין בשבועות – אז מדובר בשבוע 24, שזה השלב שבו העובר כבר מוגדר כבר-חיים).
ברגע שגיליתי שאני בהריון, התחלתי במקביל לאבד עניין בכתיבה בבלוג. כנראה שהריק שנוצר אצלי התמלא בצורה אחרת ולא הייתי זקוקה לו יותר. בנוסף לכך גם הרגשתי ממש רע בתחילת ההריון. כל הזמן היו לי בחילות ורק רציתי להשתטח על הספה בסלון ולשרוד איכשהו את שלושת החודשים הראשונים הקשים. עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב ונמצאת בתקופה היותר נחמדה של ההריון, כשאני מרגישה יחסית בטוחה שזה כאן כדי להישאר (טפו טפו) והבטן עדיין לא מספיק גדולה כדי להוות מטרד ממשי. אמנם כל הבפנוכו שלי עבר שינוי וכיווץ מהותי, אבל בסה"כ אני די נהנית מהחוויה כרגע ומרגישה כמו אלילת פריון מהתמונה בפוסט הקודם (טוב, קצת פחות שמנה, תודה לאל).
גילינו גם להפתעתנו הרבה במהלך הסריקה העורפית שיש לי תאומים בבטן, שזה מעין חסד כפול. זה גם קצת מלחיץ למי שלא ממש יודע עדיין איך לטפל בתינוק אחד, קל וחומר בשניים, אבל נסתדר איכשהו.
במקביל לכל זה, אמא שלי עברה במהלך הקיץ ניתוח להוצאת גידול סרטני מהריאה ועכשיו גילו אצלה גם מפרצות במוח והיא תצטרך כנראה לעבור צינתור בראש. כרגיל בחיים, אין טוב בלי רע.
אז זהו, רציתי לשתף אתכם במה שקרה אצלי בחודשים האחרונים ולסגור איזה מעגל, שהרגשתי שהשארתי פתוח. לא מבטיחה שלא אכתוב עוד בעתיד. נראה.
אסיים בעניין טריוויאלי יותר אך שקשור סוף סוף לאופנה - בחודש אוגוסט נפתח במרכז G ליד הבית שלי בכפר-סבא סניף של H&M. זה קרה בדיוק בתקופה המושלמת מבחינתי ואני חוגגת שם מאז על מחלקת בגדי ההריון ולא מזניחה גם את שאר המחלקות בחנות (ובקיצור, שם נקנו הבגדים בצילום).
והנה ככלות הכל הצלחתי איכשהו בכל זאת בערך בסופו של דבר למשוך את הבלוג הזה עד שמלאה לו שנה.
