skip to main |
skip to sidebar
חולת קניות שכמוני לא תיתן לתלושי השי לחג להיות מונחים אצלה בארנק לאורך זמן. באופן זריז במיוחד אפילו עבורי, הספקתי כבר לבזבז אותם עד תום. בצילום למעלה תוכלו לראות תיעוד של הרכישות. איכשהו יצא שכמעט את כל התלושים הוצאתי ב"משביר לצרכן", מקום שלא יוצא לי לעשות בו קניות בדרך כלל. אולי בגלל שאני נוטה לקנות מוצרי קוסמטיקה עם התלושים והמשביר הוא מקום לא רע לקניית קוסמטיקה והלבשה תחתונה, שזו רכישה נוספת שעשיתי במקום וכך גם הכובע האפור.אולי אני צריכה להרגיש אשמה שבזבזתי את כל התלושים על עצמי, אבל מכיוון שכבר דאגתי לקנות מתנה למארחת שלנו בליל הסדר וגם צ'יפרתי את בעלי במתנות נחמדות שקיבלתי ממקומות העבודה האחרים שלי, אז נראה לי שהשד אינו כה נורא. הייתי יכולה אמנם לשמור את התלושים לקניית מוצרי מזון, אבל לא התחשק לי (גם ככה התלושים לא הספיקו לי בסוף לקניית כל הדברים שתכננתי לרכוש עמם בעודי פטורה מנקיפות מצפון על כך שאני מבזבזת כסף). לגבי דברים אחרים יש לי הצתה יותר מאוחרת. רוב הטרנדים האופנתיים משפיעים עליי זמן רב לאחר שכבר עשו סיבוב בכל השכונה. כך יצא שרק עכשיו רכשתי לעצמי זוג משקפיים בהתאם לטרנד הגיק שיק השולט במחוזותינו כבר מעל לשנה. אני צריכה משקפיים אמנם רק לנהיגה, אבל נראה לי שאשמור את הזוג הזה כפי שהוא ללא מספר (כן, זה מגוחך, אני יודעת, אבל זה אופנתי) בתור אביזר ותו לא לזמנים בהם ארצה לתת ביטוי לחננה הפנימית שבתוכי.את המשקפיים קניתי אצל ההוא שליד "עץ המשקפיים" באלנבי והם עלו לי רק 30 שקלים, כך שבסכומים כאלה אני מרשה לעצמי להיכנע לטרנדים שאינם פרקטיים.
באותו אופן יצא שרק עכשיו התחלתי להתלהב מטרנד היוגורטיות ששטף בסערה את ארצנו (או לפחות את איזור המרכז והשרון). במיוחד אני אוהבת את השילוב של יוגורט טבעי עם תותים, נשיקות ורוטב סילאן. 
זהו להפעם. יצא לי פוסט קצר במיוחד.
אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי לגיל 18, היה להחליף קופת חולים. קופת חולים כללית, לפחות זו שבבני-ברק, היתה מקום שלא רציתי שכף רגלי תדרוך בו שוב. אולי זה קשור לצפיפות האוכלוסין בבני-ברק ולחוסר היכולת של רופאי ועובדי הסניף שם לעמוד בכמות הזו של החולים, אבל אני זוכרת היטב איך סבלתי בכל ביקור שהייתי חייבת לעשות למקום הזה והרגשתי כמו מספר חסר חשיבות שעושים לו טובה שמתייחסים אליו.
אמנם מאז עברו לא מעט שנים ונעשתה איזושהי רפורמה בקופ"ח כללית, אבל עדיין יש להם המון מה לשפר. אתמול ליוויתי את אמא שלי, שהיתה צריכה להגיע לקופ"ח להמשך הטיפול באירוע המוחי שעברה והיתה לי הרגשת דז'ה וו מחדר המיון לפני שבוע. העברנו שם מעל לשלוש שעות, רובן בהמתנה בתור. חצי מרופאי הסניף יצאו לחופשה והיתה שם רופאה מחליפה שניסתה לעשות כמיטב יכולתה תחת הלחץ, אבל התקשתה לעמוד בו. נאלצתי לעשות שתי גיחות למקום בו החניתי על מנת להכניס עוד כסף למדחן כדי לא לחטוף דו"ח בזמן שהמתנו שם בתור. בנוסף לכל זה, אחרי שעה וחצי של המתנה, כשסוף כל סוף הגיע תורנו להיכנס אל הרופאה, נפל החשמל ברחבי הבניין, דבר שהבנתי שקורה שם לעתים קרובות, ונאלצנו להתבונן בעיניים כלות איך הרופאה מכניסה אליה לחדר לפנינו את כל מי שלא היה זקוק למחשב לצורך הטיפול בו. אנחנו לצערנו הזדקקנו למחשב. רק כעבור חצי שעה חזר המחשב לתפקד ונכנסנו סוף כל סוף אל הרופאה. עם כל זאת, אני חייבת לציין שהצוות במקום היה מאוד נחמד ואדיב, שזה כבר שיפור עצום לעומת מה שאני זוכרת מזמנים עברו. מצד שני, נחמדות אינה שווה ליעילות.אחד הדברים שהצליחו בכל זאת לשעשע אותי במקום היו הכרזות החרדיות של חמודי, שכנראה הוכנו במיוחד עבור סניפים באיזורים דתיים. מסתבר שלמרות גילו הצעיר, חמודי כבר הספיק לחזר בתשובה.
יום קודם, בזמן שעברתי במדרחוב בנחלת בנימין בת"א, גיליתי במקום חנות יד שנייה חדשה. הן צצות באיזור הזה כמו פטריות אחרי הגשם. החנות נקראת "מלכת הכיתה" והיא ממוקמת בנחלת בנימין מס' 8 בתוך בניין ישן מדהים ומשופץ. העיצוב בפנים מזכיר גם הוא דירה ישנה מהודרת. חדר פנימי אחד מוקדש לייבוא מחו"ל (ברלין למשל) ויש בחנות גם קצת בגדי גברים, ספרים ואביזרים. המבחר מאוד מגוון, אבל לצערי המחירים לא הכי נוחים. מי שמחפשים פריטים מיוחדים ומוכנים לשלם עליהם, ימצאו שם את מבוקשם.
כנראה שאני סאקרית של שירים קיטשיים רומנטיים, במיוחד אם מדובר בדואטים. שמעתי היום לראשונה דואט של הזמר חן אהרוני ביחד עם הדוגמנית אסתי גינזבורג (?) שנקרא "נשימה" וממש אהבתי אותו. קבלו קישור לאתר שבו אפשר להאזין לו.
בעלי מלין לפעמים על אמא שלו, שהיא כל הזמן מדברת אתו על אנשים שחלו או שמתו. הוא אומר שמדכא לדבר אתה בגלל זה. הסברתי לו את מה שנראה לי מובן מאליו, שמכיוון שאמא שלו כבר בת שישים פלוס, מה לעשות שהיא הגיעה לגיל שבו זה מה שקורה לאנשים שהיא מכירה ולאט לאט ובהדרגה קורה גם לה ולכן זה מה שמעסיק אותה. זו עובדה מצערת של החיים. כולם מתים בסוף. מה שכן, תהליך ההזדקנות הוא באמת תהליך שעצוב לראות אותו קורה לאנשים היקרים לך, או להתחיל לגלות סימנים מוקדמים לכך אצלך. אתה יודע שמכאן הכיוון הוא רק למטה. יש את אלה שמזדקנים בהדרת פנים ונשארים יחסית בריאים וצלולים עד הסוף, אבל נראה לי שמדובר במיעוט ולא ברוב. אתמול יצא לי להעביר כמה שעות טובות בחדר מיון עם אמא שלי בעקבות אירוע מוחי קל שעברה ורוב החולים במקום היו אנשים מבוגרים מאוד. אני מתארת לעצמי שיש מעט מאוד דברים שהצוות הרפואי בבית החולים יכול לעשות עבורם, אולי להקל קצת על הכאבים.
בכל מקרה, החיים נמשכים והספקנו השבוע גם ללכת לחתונה של חברה ומכיוון שזה בכל זאת בעיקר בלוג על אופנה, אני מעלה כאן תמונות של מה שלבשתי לכבוד האירוע, טריוויאלי ככל שזה ייראה כרגע (הביגוד, לא החתונה). 
קניתי את השמלה בחנות שנקראת "אורבן" ברחוב בוגרשוב בת"א. יש בחנות מגוון רחב מאוד של שמלות, כולל שמלות של רוני קנטור. השמלה הספציפית הזו היא של פטיט איי והיא מחמיאה לגוף ועלתה מחיר סביר לחלוטין של 350 ש"ח. חגורת הפפיון נקנתה באותה החנות ביחד עם השמלה והיא יבוא מאנגליה.
הבעיה היחידה שהיתה לי עם השמלה נוגעת לרוכסן שלה מאחור. כבר בחנות שמתי לב שהוא לא בדיוק ישר ונראה כמו רחוב ממוצע בסן פרנסיסקו, עם ירידות ועליות תלולות. המוכרת בחנות הבטיחה לי שאחרי גיהוץ קל העניין הזה אמור להסתדר, אבל זה לא מה שקרה בפועל. כבר לא היה לי כוח לחזור לחנות לחפש שמלה אחרת וגם בסה"כ מאוד התחברתי לצבע, לגזרה ולמחיר, אז לבשתי אותה בסוף לחתונה, אבל אני חושבת שזה ממש חובבני מצד המעצבת לשחרר שמלה עם בעיה כזו בגימור. 
חוץ מזה, רציתי להראות לכם עם מה הייתי צריכה להתמודד כל אותו הערב. בדקתי היום את העניין עם סרט מידה ומסתבר שלנעליים החדשות שלי לאירועים יש עקב אימתני של 10 ס"מ.
בוא נגיד שכבר בשלב החופה מצאתי את עצמי חולצת אותן כדי לתת קצת מנוחה לכפות רגליי הדואבות. גם בהמשך, בשלב הריקודים, פיזזתי כשאני יחפה וכמוני עשו לא מעט אורחות אחרות בחתונה. בעלי החליט שנשים הן עם פסיכי. יש בזה משהו.
כנראה שאני נמצאת לאחרונה במוד של לנסות להשיג את מה שקשה להשגה, כאילו שלאמן את השריר הזה של כוח ההתמדה יעזור לי בפיצוח אגוזים קשים אחרים שעושים לי כרגע בעיות בחיים.
השבוע החלטתי לבקר בחנות נוספת שיצא לי להגיע אליה כבר מספר פעמים בשעות הצהריים ותמיד היא היתה סגורה והפלא ופלא, כמו שקרה עם החנות בבן יהודה, גם היא היתה לפתע פתאום פתוחה. כנראה ששווה להתמיד כי עובדה שלפעמים יש לזה תוצאות חיוביות.
מדובר בחנות יד שנייה שממוקמת בסמטה שיוצאת מדיזינגוף 151, שמסתבר שנמצאת שם כבר 18 שנים. לדברי בעלת החנות והמוכרת, מרתה, פעם קראו למקום "חנות קטנה ליד שנייה" (והיא באמת קטנה. מדובר במרפסת שנסגרה) וזה עדיין מה שכתוב על הוויטרינה בכניסה לסמטה, אבל עכשיו היא מחפשת שם חדש לחנות וכרגע הכיוון הוא לקרוא למקום "מרת'ז" (יעני - של מרתה). יש שם בגדים נחמדים במחירים ממש סבירים. רוב הפריטים בחנות עולים עד מאה שקלים ויש גם מתלה של בגדי גברים. חלק מהשמלות היו ממש כאלה של little old ladies שאולי מתאימות לסוג מסוים של תל אביביות דקיקות וקוליות, אבל היו גם אחרות, עכשוויות יותר, שהיו ממש נחמדות. החנות פתוחה בעיקר בשעות אחה"צ, אבל לפעמים גם לפני כן.
יצאתי משם עם חולצת סריג צהובה עם שרוולים קצרים שעליה רקומים שני פפיונים חמודים שעלתה לי 35 ש"ח. כרגיל, אני לא יכולה לעמוד בפני פפיונים. הראו לי פפיון על איזשהו בגד או אביזר וישר אני רוצה לקנות אותם.
אז איך עבר עליכם ליל הסדר? בשלום? הדוד סיפר את הבדיחה הקבועה על למה אוכלים בפסח ביצים טבולות במלח? אצלנו הסדר דווקא עבר יחסית בסדר (כולל הבדיחה הבלתי נמנעת הנ"ל). עשינו קריאת הגדה אקספרס. תוך שעתיים סיימנו את הכל כולל הארוחה באמצע. רק על השירים בסוף ויתרנו. 
שתהיה המשך חופשה נעימה ומהנה ותשתדלו לא להעביר אותה כשאתם תקועים בפקקים.
