יום שני, 3 בינואר 2011

מזל תאומים


שני החמודים שבתמונה נולדו בניתוח קיסרי ב-8/12 - נר שמיני של חנוכה והקדימו בכך בשבוע את לידתם המתוכננת. הם נולדו בשבוע ה-35 להריון ורק בקושי התחמקו מלהיות מוגדרים כפגים. הקטן שקל שני קילו ושישים גרם והגדול שני קילו ו-300 גרם. מאז הם הספיקו לגדול קצת והם מאוד מאוד מתוקים, אבל בינתיים אני ואבא שלהם בעיקר בהלם מכמות העבודה שהם דורשים.
המשפחה עוזרת כמיטב יכולתה, אבל עדיין זה שנינו שצריכים רוב הזמן להתמודד עם ההאכלות האין סופיות ומשמרות הלילה המתישות. שתי הסבתות שלהם
שואלות אותי כל הזמן אם אני מאושרת שנולדו לי שני תכשיטים שכאלה ואני עונה להן שישאלו אותי את זה שוב בעוד כחודש. אם אני עוד אהיה בחיים - נראה. חוץ מזה, נראה לי שמרגע לידתם הצטרפתי למועדון האמהות המודאגות. אני כל הזמן בחרדות שיקרה להם משהו. האחריות הזו, לדאוג לשלומם השוטף של שני יצורים כל-כך קטנים וחסרי ישע, רובצת לי בכבדות על הכתפיים.
בקיצור, אם מישהו מכיר מטפלת מסורה עם הרבה אנרגיות באיזור השרון, אנא השאירו כאן את פרטיה.

יום שבת, 25 בספטמבר 2010

ומלאו את הארץ


חיכיתי לזמן הנכון להעלות את הפוסט הנוכחי, ונראה לי שהזמן הזה הגיע. מדובר מבחינתי בהמשך ישיר לפוסט הקודם, למרות שאולי לכמה אנשים זה ייראה חיבור קצת מוזר ואולי אפילו סתירה.

אבל נתחיל מההתחלה. הבלוג הזה רקם עור וגידים בין היתר מתוך איזה ריק שנוצר בחיים שלי. רק בדיעבד אני חושבת או יכולה להגיד שהריק הזה קרה בעקבות הפלה שעברתי בהריון הראשון שלי לפני מעל לשנה.

כבר ציינתי שבעלי צעיר ממני בשלוש וחצי שנים ובגילאי שלושים פלוס זה יכול להיות פער משמעותי מבחינת הבשלות לילדים. אני חששתי שהביציות שלי מתייבשות והרגשתי שאני כבר מוכנה להתקדם לשלב הבא (?) בזוגיות ולהפוך לאמא, אבל לבעלי זה היה קצת מוקדם מדי בחיים וזו בהחלט היתה זכותו להרגיש ככה. עד שהתחלנו לנסות ועד שנכנסתי להריון, זה הסתיים במפח נפש כשהיתה לי הפלה טבעית בשלב יחסית מוקדם של התהליך. אח"כ המשכנו לנסות ושום דבר לא קרה, אז פנינו לקבל עזרה רפואית.

בין לבין הייתי קצת מדוכאת וחסרת חיים ובתוך כל זה, בעלי, שראה כמה אני נהנית לגלוש לאתרי אופנה, הציע שאתחיל אחד משלי וזה באמת עזר לי למצוא קצת עניין והוסיף ברק לחיים שהפכו לקצת כהים.

כמעט שנה אחרי ההפלה ההיא, נכנסתי שוב להריון, דווקא בצורה ספונטנית ולא באמצעות עזרים חיצוניים והנה אני כבר בתחילת החודש השישי להריוני (ולמי שמבין בשבועות – אז מדובר בשבוע 24, שזה השלב שבו העובר כבר מוגדר כבר-חיים).
ברגע שגיליתי שאני בהריון, התחלתי במקביל לאבד עניין בכתיבה בבלוג. כנראה שהריק שנוצר אצלי התמלא בצורה אחרת ולא הייתי זקוקה לו יותר. בנוסף לכך גם הרגשתי ממש רע בתחילת ההריון. כל הזמן היו לי בחילות ורק רציתי להשתטח על הספה בסלון ולשרוד איכשהו את שלושת החודשים הראשונים הקשים. עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב ונמצאת בתקופה היותר נחמדה של ההריון, כשאני מרגישה יחסית בטוחה שזה כאן כדי להישאר (טפו טפו) והבטן עדיין לא מספיק גדולה כדי להוות מטרד ממשי. אמנם כל הבפנוכו שלי עבר שינוי וכיווץ מהותי, אבל בסה"כ אני די נהנית מהחוויה כרגע ומרגישה כמו אלילת פריון מהתמונה בפוסט הקודם (טוב, קצת פחות שמנה, תודה לאל).
גילינו גם להפתעתנו הרבה במהלך הסריקה העורפית שיש לי תאומים בבטן, שזה מעין חסד כפול. זה גם קצת מלחיץ למי שלא ממש יודע עדיין איך לטפל בתינוק אחד, קל וחומר בשניים, אבל נסתדר איכשהו.

במקביל לכל זה, אמא שלי עברה במהלך הקיץ ניתוח להוצאת גידול סרטני מהריאה ועכשיו גילו אצלה גם מפרצות במוח והיא תצטרך כנראה לעבור צינתור בראש. כרגיל בחיים, אין טוב בלי רע.

אז זהו, רציתי לשתף אתכם במה שקרה אצלי בחודשים האחרונים ולסגור איזה מעגל, שהרגשתי שהשארתי פתוח. לא מבטיחה שלא אכתוב עוד בעתיד. נראה.


אסיים בעניין טריוויאלי יותר אך שקשור סוף סוף לאופנה - בחודש אוגוסט נפתח במרכז G ליד הבית שלי בכפר-סבא סניף של H&M. זה קרה בדיוק בתקופה המושלמת מבחינתי ואני חוגגת שם מאז על מחלקת בגדי ההריון ולא מזניחה גם את שאר המחלקות בחנות (ובקיצור, שם נקנו הבגדים בצילום).

והנה ככלות הכל הצלחתי איכשהו בכל זאת בערך בסופו של דבר למשוך את הבלוג הזה עד שמלאה לו שנה.

יום שני, 2 באוגוסט 2010

פרו ורבו

ונוס מווילנדורף

שלום לכולם. אני שבה לגיחה קצרה כדי להעלות טקסט שכתבתי לפני מעל חודש ורציתי לפרסם כאן בבלוג, אבל נמנעתי כי לדעתו של בעלי זהו פוסט שייתכן שאני אתחרט שפרסמתי אותו ביום מן הימים. אחרי המון מחשבה, החלטתי שאני שלמה עם הדברים הנאמרים ולא נראה לי שיהיו לי אי-פעם בעיות עם מה שכתבתי כאן.
בלי הקדמות נוספות, הרי הוא לפניכם:

אני לא יודעת אם זה קורה רק בישראל או שזה ככה בכל מקום בעולם, אבל אני מרגישה לפעמים שאני חיה את חיי לפי מה ש"צריך לעשות". צריך ללכת לגן, צריך ללמוד בבי"ס, צריך להכין שיעורים, צריך לעשות בגרות, צריך ללכת לצבא/ שירות לאומי, צריך ללכת לאוניברסיטה, צריך להשיג עבודה, צריך להכיר בן זוג ואחר-כך צריך להתחתן, צריך להביא ילד ראשון ואח"כ עדיף שגם עוד אחד. צריך לגדל אותם בדרך כזו או אחרת, צריך לדאוג להורים המזדקנים. מעין מסלול שכולנו, פחות או יותר, הולכים בו ומי שמנסה להיות קצת אחר, משלם על כך מחיר.

תוסיפו לכל הנ"ל את כל ה"צריך" הקטנים יותר של חיי היום יום – כמו לשלם חשבונות ומיסים, ללכת לארוחות חג/ חתונות/ בריתות / הלוויות ועוד, לעשות קניות, לנקות את הבית, לבקר את ההורים ועוד כהנה וכהנה ונראה שבאמת שאין לעניין הזה סוף.
(אני רק אוסיף ואומר, כי בעלי אמר לי שאני יוצאת קצת מבואסת מהחיים בעקבות הקטע הנ"ל, שכמובן שאפשר גם ליהנות מהדרך ולתפוס רגעים של כיף בין ה"צריך" ואפילו בתוך ה"צריך").

הרבה מה"צריך" הללו נועדו להכניס קצת סדר לחיים, אבל נראה שרבים אחרים מהרשימה אנחנו מאמצים סתם ככה, בלי ממש לדעת למה זה טוב, פשוט כי זה המסלול שכולם הולכים בו.
קחו לדוגמא את עניין קידוש הילודה בישראל. על נשים מגיל מסוים, שעדיין אין להן ילדים, מסתכלת החברה בתמיהה מהולה ברחמים. למה בעצם? בגלל שיש לנו רחם, חובה עלינו לעשות בו שימוש? לצורך מה? לספק בשר תותחים לצבא? לעזור לדמוגרפיה כנגד החרדים או כנגד הערבים? שיהיה עוד מישהו שישלם מיסים? האם כל אישה, רק בגלל שיש לה את הציוד המתאים לכך, באמת מרגישה דחף פנימי אמיתי להפוך לאם? הרי העובדות בשטח מוכיחות שלא כולן מתאימות לתפקיד הזה, כמו שלא כל הגברים מתאימים לתפקיד האבא (כפי שנוכחנו למרבה העצב ממש לאחרונה בטרגדיה בנתניה). אז למה הדחיפה הבלתי פוסקת הזו והציפייה מכל אחת ואחד ללדת ילדים?

הרי בסופו של דבר, הילדים הללו נולדים לתוך עולם, שדמוגרפית כבר יותר מדי צפוף גם ככה, שעתידו לא נראה ורוד ושההתמודדות היום יומית אתו רק הולכת ונעשית קשה יותר ויותר ככל שעוברות השנים.
אז למה? כדי שיטפלו בנו כשנהיה זקנים? שוב, העובדות בשטח מוכיחות שזה לא מה שתמיד קורה ואומלל הילד שזו הסיבה לקיומו בעולם הזה. זו פשוט יותר מדי אחריות להפיל על הדור הבא, שלא בחר בתפקיד הזה לעצמו. רוב הסיכויים הנם שבסופו של דבר תמצא את עצמך בכל זאת מעביר את שנות זקנותך כשלצדך איזו פיליפינית או באיזה בית אבות.

הסיבה האמיתית היחידה לדעתי שמצדיקה הבאת ילדים לתוך העולם הדפוק הזה הוא דחף אמהי (או אבהי) חזק ואמונה שנוכל בכל זאת לגדל את הילדים שלנו עם הרבה אהבה, נצליח לספק להם כלים להתמודד עם מה שצפוי להם בחייהם ונגדל דור שיהיה אולי טוב יותר מהדור הקודם.
הבעיה היא, שאחרי כל הלחץ החברתי, הלאומי והמשפחתי הזה, כבר לא תמיד ברור מהי הסיבה האמיתית שבשלה כל-כך הרבה נשים יעשו הכל כדי ללדת ילד משלהן.
לסיכום – אמנציפציה נשית עוד רחוקה מאתנו בהרבה תחומים. בנושא הבאת ילדים לפחות - שטיפת המוח והלחץ הסביבתי עדיין חיים וקיימים.

זהו, אמרתי את מה שרציתי לומר. שיהיה לכולכם קיץ מהנה ותשתדלו לשרוד איכשהו את החום המעיק הזה.

יום ראשון, 6 ביוני 2010

זה שיר פרידה

כפי שמי שעדיין נכנס לכאן שם לב בוודאי, תכיפות הפוסטים שלי ירדה בצורה חדה בתקופה האחרונה. אני קצת עסוקה כרגע בדברים אחרים שקורים בחיים שלי וכתוצאה מכך די איבדתי עניין בבלוג. אז במקום פשוט להיעלם כמו שקורה לפעמים בבלוגים אישיים, חשבתי לכתוב על זה כמה מילים וליידע אתכם.

חבל שנגמר לי הסוס לפני שמלאה לבלוג הזה אפילו שנה, אבל ככה זה לפעמים בחיים. זה במיוחד נכון בכל הקשור לאנשים עם הפרעת ADHD כמוני, שממצים דברים יחסית מהר. אולי אני אעלה עוד פוסט או שניים כשממש תנוח עליי הרוח, אבל כרגע אני לא רואה שזה קורה ואני לא רוצה להמשיך לכתוב כאן בכוח. הבלוג הזה התחיל בתור משהו שעשה לי כייף ומבחינתי ברגע שמיציתי, אין טעם להמשיך ולגרור את זה הלאה, בלי מוטיבציה פנימית לכך.


אז תודה לאלה שנכנסו וקראו, לאלה שהגיבו, לחברים שלי שביקרו כאן מדי פעם, לאחיות ולאחייניות ולחברות החדשות שמצאתי בבלוגספירה - בטח עוד ייצא לנו לצ'וטט בבלוגים המקסימים שלכן.

יום שישי, 28 במאי 2010

סוף שבוע בכפר (סבא)

נעלמתי קצת. חדשות אישיות, חלקן טובות וחלקן רעות, העסיקו את תודעתי וגרמו לכך שירד לי קצת הרצון להתעסק בבלוג.
במהלך השבוע שחלף ביליתי קצת עם בעלי, שחזר בינתיים שוב לבולגריה וחגגתי יום הולדת 23 לאחיינית המקסימה שלי. הספקתי גם לבקר לגיחה ממש קצרה בשוק הפשפשים בכיכר דיזינגוף בת"א, שמתקיים שם בימים שלישי ושישי.
זה קצת כמו שוק הפשפשים ביפו, רק תוך התמקדות בפיצ'יפקעס ובלי רהיטים. נראה כאילו אנשים מביאים לשם פשוט את תכולת הבית שלהם, שבה אין להם יותר עניין. פה ושם יש גם ענתיקות אותנטיות יותר.
יש גם הרבה דוכני תכשיטים, חלקם שווים יותר וחלקם פחות. ראיתי גם שכמות דוכני הבגדים עלתה בהשוואה לעבר, אולי בהתאמה לטרנד בגדי היד שנייה שסוחף בסערה את שוק האופנה בשנים האחרונות. קצת קשה למדוד את הבגדים ככה באמצע השוק בין הדוכנים, אבל מצד שני, המחירים בד"כ זולים ומפתים. קניתי שם מכנסיים אפורים בסגנון מכנסי הסבא שאני אוהבת לאחרונה ב-10 ש"ח. אני צריכה לקחת אותם לתופרת לתיקון קטן ואז אולי הם גם יזכו להיות מוצגים כאן באיזה פוסט.

צילמתי לכבודכם דרור קטן, שבא לבקר אותי מדי פעם על אדן החלון באחד ממקומות העבודה שלי. אני מצליחה לזהות שמדובר באותו הדרור לפי דפוס הכתמים שעל הנוצות שלו. התחלתי להניח לו שם מדי פעם כל מיני תקרובות והוא העלה בהתאם את קצב הביקורים שלו. הוא מצייץ כל-כך חזק, שאני לא יודעת אם הוא אומר לי תודה על הכיבוד או מתלונן שאין ממנו מספיק. בטח לא זה ולא זה. סתם דרור שמצייץ להנאתו.
הבנתי שהדרורים בארץ נמצאים בסכנת הכחדה בגלל ציפור המיינה שיובאה לכאן מהודו ומשתלטת על כל חלקה טובה. בעתיד כנראה נזכה לראות רק מיינות ועורבים באיזורי המגורים ובפארקים העירוניים. עם כל ההתלהבות שלי ממיינות ועורבים, יהיה חבל לא לראות דרורים באיזור. הם כאלה חמודים ולא מאיימים. אני לא מבינה איך הדרור לא זכה בתחרות הציפור הלאומית של ישראל. במקומו נבחרה הדוכיפת.

סוף שבוע חדש מגיע ועמו המלצה נוספת לאירוע מכירה בסופ"ש הנוכחי. רוני קנטור מקיימת היום ומחר את אחת מהמכירות הביתיות שלה. לפרטים נוספים לחצו כאן.

יום חמישי, 20 במאי 2010

בקיץ הזה תלבשי לבן

לכבוד שבועות הגיעה ההזדמנות ללבוש את השמלה הלבנה שקניתי בזמנו ולא הייתי בטוחה מתי ייצא לי לעשות בה שימוש. לאאוטפיט צירפתי את נעלי פאולה החדשות שלי, שיכלו עקרונית להופיע בפוסט "מזעזע או משגע" משלהן. כנראה שאני החלטתי בסופו של דבר שהן יותר משגעות ממזעזעות אם בכל זאת קניתי אותן. מבחינתי זו דרך לא רעה להצטרף לטרנד העקבים האימתניים ולהיות מסוגלת בכל זאת ללכת בכוחות עצמי, כי סה"כ עדיין מדובר בנעלי נוחות.

למי שמחפשים תעסוקה לסוף השבוע הקרוב - שוק האקססוריז מתקיים בימי חמישי-שבת בבית ציוני אמריקה בת"א. הפעם מתלווה למכירה גימיק ממש נחמד ויוקרנו בחינם סרטים קלאסיים בחסות האוזן השלישית.


יום שני, 17 במאי 2010

עצירה בתחנה

כאילו שאין לי מספיק פיתויים בחיים, עם קניון ליד הבית בכפר-סבא (מתחם G) וכל איזור קינג ג'ורג' ונחלת בנימין על שלל חנויותיו בדרך שלי לעבודה - באפריל נפתח גם מתחם "התחנה" בנווה צדק, קרוב מאוד למקום שבו אני עובדת באיזור הטיילת.
קפצתי לשם היום כדי לבדוק את המקום מקרוב. המתחם נמצא עדיין בשלבי ליטוש אחרונים, כך שעדיין מתבצעות שם עבודות בשטח ויש הרבה איזורים שטרם אוכלסו, אבל יש שם בכל זאת כבר לא מעט פעילות.

ראיתי שם שני בתי קפה, אחד בשילוב חנות מזכרות של העיר ת"א והשני בשילוב חנות של צומת ספרים, חנויות הלבשה, הנעלה, תכשיטים ועיצוב. מדובר בעיקר בחנויות יוקרתיות באופן יחסי, כמו רונן חן, יוסף, אליז, נעמה בצלאל ודומיהם, כך שלא תמצאו שם חנויות עם תמחור זול. אני מתארת לעצמי שבעלי העסקים במתחם בונים על כך שלמקום יגיעו גם תיירים מהמלונות שבאיזור הטיילת.

הכל מעוצב בטעם של פעם ומעלה לדעת מעין נווה צדק מרוכז. אני צופה למקום הצלחה מסחררת, בייחוד בלילות הקיץ החמים. מדובר במקום מרוכז לבילויים וקניות, שאינו נמצא בלב שכונת מגורים, אך גם לא באיזור תעשייה או בתוך קניון וממוקם קרוב לים בסביבה אדריכלית משוחזרת ויפהפייה. בצמוד למתחם יש גם חניון ענק (בתשלום סביר).
בימי שישי מתקיים שם באופן קבוע שוק אוכל אורגני ומדי פעם נערכים שם גם אירועים חד-פעמיים מיוחדים כמו תערוכות אמנות והקרנות סרטים.
לכבוד שבועות למשל, מתקיים שם מחר (ערב החג) הפנינג חינמי נחמד לילדים בשעות הבוקר והצהריים.
צילמתי כמה תמונות, כדי שתוכלו גם אתם להתרשם מהמתחם אם עדיין לא יצא לכם לבקר שם.


בעלי חוזר סוף כל סוף מחר בלילה. הוא אמנם יפסיד את ערב החג, אבל אני עדיין מתכוונת להכין לכבוד שובו ולכבוד החג בלינצ'סים, לביבות בטטה של "אורנה ואלה" (שבחיים לא ניסיתי להכין. מעניין איך זה ייצא לי) וסלט עם פסטה, עלים ירוקים וגבינת רוקפור. חשבתי גם להכין עוגת גבינה, אבל החלטתי שלא צריך להיסחף ובמקום זה אני אקפוץ מחר לאיזו קונדיטוריה מקומית ואקנה עוגת גבינה מוכנה.
איך אביעד קיסוס כינה בזלזול את החג הזה היום בתוכנית הבוקר שלו ושל טל ברמן ב"רדיו אקו 99FM"? - חג של מנות ראשונות. אני דווקא בעד הקונספט הזה.

שיהיה לכם חג שבועות שמח וטעים!