הי צפונה לצפת

לקראת יום הנישואים שלנו ונסיעת עבודה של בעלי, בעלי העלה רעיון נהדר לחפש איזה דיל לסופ"ש בצימר בצפון. זכרתי המלצה של חברה על "וילה גליליי", מלון בוטיק רומנטי וקטן בסגנון צרפתי בצפת ואחרי בדיקה, התברר שאם מגיעים אליהם באמצע השבוע (שזה כולל גם את הלילה שבין שבת לראשון), יש להם דיל ממש שווה שכולל שהות של לילה אחד במסגרת של חצי פנסיון + ארוחת שף בערב + שני טיפולי ספא במחיר סביר לחלוטין. כך מצאנו את עצמנו ביום שבת בצהריים כשאנחנו עושים את דרכנו צפונה.
כל-כך הרבה זמן לא ישנתי מחוץ לבית, שכבר לא זכרתי איך ומה לארוז. ארזתי כמובן יותר מדי ובסוף איכשהו עדיין התקשיתי למצוא מה ללבוש במהלך השהות הקצרה שלנו שם.

בדרך לצפת עצרנו במצפה נטופה (קרוב לצומת גולני) כי חיפשנו מקום יפה בו נוכל לאכול את הסנדוויצ'ים שהכנו לארוחת הצהריים ובמקרה הגענו למצפה עם הנוף המדהים הזה שיש ממנו תצפית פנורמית על כל איזור הגליל, כולל הכינרת.

במלון עצמו היתה אווירה מאוד רגועה ושלווה. נראה לי שזה גם בגלל שהמלון לא מארח ילדים וגם בגלל שהיה שם יחסית ריק. היו בסה"כ, ביחד אתנו, 5 זוגות שהתארחו במלון באותו הערב.

החדר שלנו

פינות במלון

חשבנו להיכנס לבריכה הנחמדה והקטנה של המלון, אבל בסוף היה קר מדי לשם כך, אז רק רבצנו קצת על הכיסאות נוח לצידה והרבצתי פוזות לכבוד המצלמה ולכבוד המציל והזוג הנוסף שישב גם הוא על שפת הבריכה כששניהם עטופים היטב בחלוקי המגבת שלהם (לא מבינה למה בכלל צריך מציל בבריכה בעומק 1.50 במלון שלא מארח ילדים. אולי הם חוששים שאיזה גמד יגיע להתארח).

למחרת עשינו סיור קצר בסמטאות צפת העתיקה ועברנו גם במדרחוב ירושלים הסמוך לספוג קצת אווירה צפתית. בסמטאות ניתן היה לראות בעיקר קבוצות של תיירים מחו"ל, בתי כנסת עתיקים והמון גלריות לאמנות עם מחירים מופקעים.

אח"כ כבר שמנו את פעמינו בחזרה למרכז ובחזרה אל הפקקים והלחצים של חיי היום-יום. היה קצר ובטוב טעם.

חלומות של אתמול

בשנים האחרונות אני ערה (!) לכך שאני פחות ופחות זוכרת את החלומות שאני חולמת בלילות. כשהייתי צעירה יותר הייתי מתעוררת ומצליחה לזכור יחסית טוב את החלום שחלמתי ונראה לי שהזיכרון הזה של החלום הולך ופוחת אצלי עם השנים. היום דווקא התעוררתי וזכרתי לא רע את החלום שחלמתי. אולי כי זו היתה יקיצה טבעית ולא הייתי צריכה ישר לקום מהמיטה ולהתחיל להתכונן ליציאה מהבית. היה לי את הזמן להיזכר בחלום ולהרהר באלמנטים שלו. אני מתחילה להגיע למסקנה שרוב החלומות שלי בנויים משילוב של אלמנטים שאליהם נחשפתי בתקשורת (עיתונים וטלוויזיה) יחד עם דברים שקרו או עומדים לקרות בחיים שלי.

הסיוט, הנרי פוזלי, 1781

מעניין שכמעט ולא זכורים לי חלומות מסוייטים משנות הילדות שלי. החלום המפחיד היחיד שאני זוכרת, שגם הוא לא ממש היה בגדר סיוט, הוא שאני מחליקה ללא שליטה במורד ירידה חדה שהיתה ברחוב ליד הבית שבו גדלתי, לפעמים כשאני על גבי סקטים (שבאמת היו לי בילדותי) ולפעמים על גבי איזו חתיכת קרטון (דבר שלא זכור לי מעולם שעשיתי. מה כן עשיתי הוא לדהור במהירות גבוהה במורד הירידה על האופניים שלי). מצד שני, אולי כבר אז הייתי ממש טובה בהדחקה ואת החלומות הרעים יותר שהיו לי, התת-מודע שלי דאג כבר לא לזכור.

גם בשנות העשרה והעשרים לחיי בד"כ חלמתי חלומות די נעימים, שאפילו הצטערתי להתעורר מהם, כמו סרט מעניין שבו אני צופה. זה עוד קטע מוזר אצלי בחלומות – המון פעמים אני לא מככבת בהם כדמות הראשית, אלא כצופה מהצד. אולי אני צריכה ללכת לאיזה יוסף מפענח חלומות כדי להבין מה המשמעות של העניין הזה.
רק כשבגרתי, התחילו החלומות לקבל אופי מטריד יותר – למשל איזו בעיה שעמה אני צריכה להתמודד בחלום וחוזרת על עצמה שוב ושוב. בעיקר זכור לי חלום שנהגתי לחלום הרבה וריאציות שלו בתקופה שבה עוד הייתי רווקה, שבו אני נמצאת באיזה בניין גבוה ומנסה להגיע לקומה מסוימת בבניין והמעלית בכל פעם עוצרת לי בקומה הלא נכונה וזה היה קורה שוב ושוב, כשאני לא מצליחה להגיע ליעד שאליו אני רוצה להגיע (זה דווקא נראה לי חלום יחסית קל לפענוח).
אחד מהחלומות הללו דווקא זכור לי היטב עד היום, כי הוא היה כל-כך מיוחד וצבעוני. חלמתי שאני נמצאת בבניין גדול שהוא למעשה קניון ובכל קומה אתה מגיע לייצוג של ארץ אחרת, על הלבוש המסורתי שלה, המאכלים המיוחדים שלה והמראות והאווירה האופייניים לה. מעין לאס וגאס בתוך קניון אחד (ובלי ההימורים).

לפעמים כשהייתי מתעוררת אחרי חלום שכזה, הייתי חושבת שאני צריכה לכתוב תסריט לסרט על פי אחד מהחלומות הללו, אבל אז הייתי נהיית מודעת לכך שאף אחד לא ממש יבין את הסרט, שהוא מאוד אישי ויהיה אולי חסר משמעות לאנשים אחרים. יש אבל יוצרים שמצליחים לכתוב חלומות בצורה מעניינת ועדיין מצליחים להביא לידי ביטוי את חוסר ההיגיון והחוקיות של העולם הזה, למשל הסיפור של "אליס בארץ הפלאות" (המקורי, לא הסרט של טים ברטון) או הפרקים עם החלומות ב"באפי קוטלת הערפדים" וב"בית הבובות". ג'וס ויידון המוכשר כמו שד יודע היטב איך לכתוב תסריטים שמעבירים את האקראיות המסוייטת של החלומות ועדיין מצליח להכניס גם בפרקים הללו משמעויות שמתקשרות לדמויות השונות שמופיעות בסדרה.

האמנים הסוריאליסטיים הצליחו גם הם ללכוד בציוריהם את התחושה המאיימת משהו של החלום, אמנים כמו סלבדור דאלי או רנה מגריט. אולי זו הסיבה שאני לא נוטה לתלות תמונות שלהם אצלי בבית. הציורים הללו גורמים להרגשה של חוסר שקט ומטרידים מדי מכדי שארצה שיהיו כל הזמן בסביבתי.

התמדתו של זיכרון, סלבדור דאלי, 1931

חלום של בתולה, סלבדור דאלי, 1944

בנו של אדם, רנה מגריט, 1964

ילדה אוכלת ציפור, רנה מגריט, 1927

שיהיו לכם חלומות נעימים ושבת שלום!

כחול ולבן זה הצבע שלי

החום הכבד ששרר היום בחוץ לא מנע מאתנו להעביר את החג בצורה המסורתית שלו, תוך כדי נפנוף ובליסה. מאז שעברנו לכפר-סבא ויש לנו פיסת חצר, התחלנו מסורת לפיה אני מזמינה כמעט את כל המשפחה הקרובה לעשות אצלי על האש לכבוד יום העצמאות. אולי כי אז כולם פנויים וגם הצד הדתי של המשפחה יכול להפגין נוכחות ולאכול משהו, למרות שמדובר בבית של כופרים (ולראייה, הכנתי עוגה חלבית לקינוח. למרבה המזל, האורחים שלנו הביאו כל-כך הרבה תקרובות בעצמם, שממש לא היו חסרים קינוחים גם לאלו ששומרים כשרות).

מכיוון שאני מאוד אוהבת להתלבש בהתאם לאירוע, כמובן שהכנתי לי לכבוד החג תלבושת על טהרת צבעי הכחול-לבן, כשהמרכיב העיקרי בה היה האוברול הזה של אולד נייבי, שאותו רכשתי לפני המון שנים במהלך טיול לניו-יורק וכמעט שלא יצא לי ללבוש. לא חלמתי שפריט הלבוש הזה יחזור אי פעם להיות אופנתי, ובכל זאת לא יכולתי להיפרד ממנו בשל כל הזכרונות שהוא אוצר בתוכו מהטיול הכיפי לארה"ב. כששמעתי שהאוברולים הישנים והטובים הללו איכשהו בכל זאת עושים קאמבאק, ישר נזכרתי באוברול החביב הזה ושלפתי אותו ממעמקי הארון כשאני מתכננת לשלב אותו עם חולצת פסים בכחול לבן שקניתי מתוך מחשבה על יום העצמאות הקרב ובא. בסופו של דבר החולצה הזו נאלצה להישאר בארון בגלל החמסין שנחת עלינו.

זו הגרסה היותר ממוזגת עליה התפשרתי בסופו של דבר. האוברול הזה היה כל-כך נוח, שלא אכפת לי שהוא עושה אותי קצת גוצה.

קבלו גם קצת פרטים יפים מתוך ההופעות של שתי אחייניות שלי. אחת לבשה חולצה שמאוד אהבתי את הדיטייל שלה בכתפיים והשנייה ענדה עגילי זהב וינטג'יים שקיבלה במתנה מאמא של חבר שלה, עגילים שהיו שלה מזמן שהיתה חיילת לפני מעל לשלושים שנה.

כולם יצאו מאצלנו מפוצצים ומרוצים וזה היה שווה את כל העבודה הקשה. הם אפילו עזרו לנו לנקות ולסדר לפני שהלכו. איזו משפחה.
וזהו, חוזרים לשגרה עד לחג הבא.

Life in plastic, it's fantastic

אם אתן מחפשות לבלות ולקנות בסופ"ש הקרוב, הובאו לידיעתי שתי מכירות שנראות נחמדות. אחת הנה שוק הפלסטיק המסורתי במועדון המסי בת"א והשנייה הנה מכירה בסטודיו של רוני קנטור (פרטים נוספים בהזמנות המצורפות לעיל).

הסרטון שצורף למייל עם פרטיו של השוקפלסטיק הביא אותי למסקנה שיש מצב שהדוגמניות בישראל צריכות להיות מודאגות לפרנסתן. אני רואה שמתחילה להיווצר מגמה של שימוש בדוגמנים גברים בעלי מראה אנדרוגני בתור מייצגים של כל מיני מעצבי ואירועי אופנה.
הסנונית הראשונה בארץ היתה ככל הנראה הדוגמן והפרפורמר סאמי זיבק, שנוהג ללבוש בגדי נשים גם סתם ככה, בחיי היום-יום שלו. הוקדשה לו אפילו כתבה נרחבת ב"סגנון" של מעריב.

וכמו כדי לתת גושפנקה רשמית לתופעה הזו, החליטו מסתבר גם בקום איל פו להצטרף לטרנד החדש, כפי שראיתי אתמול בידיעה ב"זמנים מודרניים" של ידיעות אחרונות.

כנראה שאנשי אמנות ופרסום תמיד יחפשו דרכים חדשות לעורר עניין, אבל אני לא כל-כך מתחברת לתופעה הזו. זה עושה לדעתי שירות לא טוב לבגדים המוצגים וקצת מוציא את החשק לקנות אותם כי זה מעמיד אותם באור מגוחך משהו, אפילו שמן הסתם הדרך להסתכל על כל העניין היא עם חוש הומור.

הומה נפשי לקראת מפגש

חיכינו חיכינו, ציפינו ציפינו, וכגודל הציפייה - גודל האכזבה. כאמור, הצלחתי השבוע להגיע אל היעד המבוצר והמבוקש שנקרא H&M. הייתי שם בשעות הבוקר והחנות היתה די מלאה, אבל לפחות נראה שהתור מחוץ לחנות בוטל ואיננו עוד.

כפי ששמעתי מרבות אחרות שכבר ביקרו בחנות, גם אני יצאתי משם בהרגשה של אכזבה. הייתי ממש צריכה להתאמץ כדי למצוא משהו לקנות. או שהם הביאו לארץ פריטים ממש משעממים מהקולקציה שלהם או שבנות ישראל הספיקו לחסל כבר כל פריט טרנדי שהיה בנמצא. קולקציית הגארדן, שממנה חשבתי לקנות איזו שמלה פרחונית, פשוט גרמה לי לפהק.
בסוף הלכתי על שמלת כפתורים קלאסית וענק צבעוני שלא עמדתי בפניו, אפילו שבטח אפשר יהיה לראות אותו עכשיו בכל פינה. מחלקת האקססוריז היתה מאוד דלה בהשוואה למחלקות כאלו של H&M שראיתי בחו"ל. רק במחלקת ההלבשה התחתונה הרגשתי שאני נמצאת בחנות סטנדרטית של הרשת וקניתי כמה זוגות של תחתונים מכותנה אורגנית וגם סט של גרבוני קרסול.

חשבתי שהענק והשמלה יכולים להשתלב יפה ביחד, אבל בבית גיליתי שהצווארון של השמלה הזו לא מאפשר לראות את הענק, אז הסתפקתי במשהו צנוע יותר במקומו ביחד עם השמלה. את הענק אני כבר אשדך עם אאוטפיטים אחרים. יש לו את היכולת לשדרג הופעה משעממת ולעשות אותה למעניינת וצבעונית יותר.

לסיכום - נכון לעכשיו, זארה עולה עליהם במבחר ובטרנדיות. לא נותר אלא לקוות שהם ישתפרו להבא ושלא יביאו לכאן רק שאריות פושרות של קולקציות משמימות. נחכה ונראה.

תיאוריית הכאוס

עכשיו שהגיע לסיומו יום השואה, אני מרגישה שאפשר כבר להעלות פוסטים על דברים שטחיים יחסית כמו אופנה.
נעדרתי בשבוע האחרון קצת מהבלוג. זה לא שלא היו התפתחויות אופנתיות, אבל גם הימים לא התאימו לעיסוק שכזה וגם החומרים לא הצליחו להתגבש לי לכדי פוסט אחיד ולינארי. בסוף החלטתי שלעזאזל עם הסדר וההיגיון ושאני פשוט הולכת לכתוב על מה שנראה לי שווה התייחסות. אז ממה נתחיל?

אולי בזה שכנראה שאסור לי להיחשף לעיתוני אופנה. אח"כ אני מסמנת לי בראש דברים שמצאו חן בעיניי ולא מוצאת מנוחה עד שאני משיגה את היעד או משהו שמתקרב אליו לפחות.
כבר הרבה זמן אני מחפשת טבעת שראיתי מזמן מזמן ב-ELLE, זו שנראית כאילו שהיא מורכבת מהרבה כדורים מוזהבים קטנים (בערך באמצע ערימת הטבעות מצד ימין בתמונה, מתחת לטבעות עם האבנים השחורות).

עד שכבר מצאתי טבעת דומה באחד מדוכני האקססוריז בסינמה סיטי גלילות, היא היתה כל-כך קטנה, שהיא התאימה לי רק לזרת. לאחרונה ביקרתי שוב בדוכן הזה, של מעצבת תכשיטים בשם רביד וקסלר גרוס, וראיתי שהיא התחילה ליייצר טבעות כאלו גם בהיקפים גדולים יותר. בסוף הלכתי על שתי טבעות במקום אחת, כי הטבעת הזו לבדה היתה דקה וחסרת נוכחות מדי. מסתבר שזו גם היתה ההמלצה של עיתון ELLE בזמנו - להערים על האצבע כמה טבעות דקות ביחד. דווקא את זה לא זכרתי. בכל אופן, במקרה הזה עוד היה יחסית פשוט להשיג את המטרה שסימנתי לי.

יש אבל דברים שכנראה יצטרכו להישאר בלתי מושגים עבורי - למשל אוברול של המעצבת אניה פליט, שראיתי על הדוגמנית דנה פרימן בצילום במגזין "את" (שנייה מימין בתמונה).

ביקרתי השבוע בכיכר מסריק בת"א בחנות החדשה שפתחה שם המעצבת (במקום החנות שהיתה לה במתחם גן החשמל) ומסתבר שהאוברול הזה עולה 1200 ש"ח! מעניין אותי מי משקיעה סכומים כאלו בקניית בגדים (מבלי שהיא מקבלת הנחת סלבריטי). עד שאני אזכה בלוטו, אין לי שום כוונה (או יכולת) להוציא כל-כך הרבה כסף על פריט ביגוד אחד, שיקי ככל שיהיה.

עדיין במתחם מסריק - גיליתי שאחת החנויות האהובות עליי באיזור, Fillya, שתמיד אפשר היה להשיג שם פרטי יבוא חמודים מהמזרח הרחוק, בסגנון של הסחורה בחנויות של "קאלה" ו"אמה", עברה שינוי מצער (מבחינתי לפחות) ומעכשיו יש שם בעיקר פריטים של מעצבים ישראלים. המחירים כמובן בהתאם. ניתן להשיג שם עיצובים של תמר קירשברג, נועה שדה, ספוילד באסטרד, מיס גיישה, קרן ברוך, רוני קנטור, ענבל רביב, פטיט איי ועוד. כל זה לא עשה עליי רושם כשראיתי שם מחירים מוגזמים של 800 ש"ח לשמלת קיץ חמודה, לא זוכרת של מי. לא נסחפנו בכלל.

ואם כבר מדברים על פריטים יקרים, יש במתחם מסריק גם חנות יד שנייה יוקרתית, או יותר נכון חנות וינטג', שנקראת "גלרי פריזיין" (פרישמן 86). מעולם לא רכשתי שם כלום כי המחירים בחנות כאמור קצת גבוהים לטעמי, אבל מסתבר שיש להם גם קומת מרתף, שבה ניתן למצוא פריטים בסייל במחירים של 100-200 ש"ח. הסחורה בחנות מיובאת מפריז, כשבחלק מהמקרים מדובר בפריטים שמעולם לא נעשה בהם שימוש. אתם מוזמנים לשטוף את העיניים בשלל התמונות שצילמתי שם.

קומת המרתף/ קומת הסייל

למי שמעוניין בפרטים נוספים על החנות, כמו גם על הבוטיק החדש שבעליה פתחו ברחוב החשמונאים, קבלו קישור לכתבה בעניין במגזין האינטרנט של גלריה של עיתון הארץ.

לסיום, יש לי עדכון בעניין מועד פתיחת החנות של H&M בקניון G בכפר סבא למי שגר באיזור. עברתי שם השבוע וראיתי שבאוגוסט הולכת להיפתח שם חנות ענקית של 2 קומות. עם זאת, לאחר הביקור שעשיתי לאחרונה סוף כל סוף בחנות שלהם בקניון עזריאלי, אני כבר לא בטוחה שמדובר בכזה שוס, אבל על כך כבר בפעם אחרת.

יצא לי בסוף דווקא פוסט די מאורגן. כנראה שאני מתקשה בכל זאת לאפשר לתוהו ובוהו לקבל שליטה חופשית.