בשנים האחרונות אני ערה (!) לכך שאני פחות ופחות זוכרת את החלומות שאני חולמת בלילות. כשהייתי צעירה יותר הייתי מתעוררת ומצליחה לזכור יחסית טוב את החלום שחלמתי ונראה לי שהזיכרון הזה של החלום הולך ופוחת אצלי עם השנים. היום דווקא התעוררתי וזכרתי לא רע את החלום שחלמתי. אולי כי זו היתה יקיצה טבעית ולא הייתי צריכה ישר לקום מהמיטה ולהתחיל להתכונן ליציאה מהבית. היה לי את הזמן להיזכר בחלום ולהרהר באלמנטים שלו. אני מתחילה להגיע למסקנה שרוב החלומות שלי בנויים משילוב של אלמנטים שאליהם נחשפתי בתקשורת (עיתונים וטלוויזיה) יחד עם דברים שקרו או עומדים לקרות בחיים שלי.
הסיוט, הנרי פוזלי, 1781מעניין שכמעט ולא זכורים לי חלומות מסוייטים משנות הילדות שלי. החלום המפחיד היחיד שאני זוכרת, שגם הוא לא ממש היה בגדר סיוט, הוא שאני מחליקה ללא שליטה במורד ירידה חדה שהיתה ברחוב ליד הבית שבו גדלתי, לפעמים כשאני על גבי סקטים (שבאמת היו לי בילדותי) ולפעמים על גבי איזו חתיכת קרטון (דבר שלא זכור לי מעולם שעשיתי. מה כן עשיתי הוא לדהור במהירות גבוהה במורד הירידה על האופניים שלי). מצד שני, אולי כבר אז הייתי ממש טובה בהדחקה ואת החלומות הרעים יותר שהיו לי, התת-מודע שלי דאג כבר לא לזכור.
גם בשנות העשרה והעשרים לחיי בד"כ חלמתי חלומות די נעימים, שאפילו הצטערתי להתעורר מהם, כמו סרט מעניין שבו אני צופה. זה עוד קטע מוזר אצלי בחלומות – המון פעמים אני לא מככבת בהם כדמות הראשית, אלא כצופה מהצד. אולי אני צריכה ללכת לאיזה יוסף מפענח חלומות כדי להבין מה המשמעות של העניין הזה.
רק כשבגרתי, התחילו החלומות לקבל אופי מטריד יותר – למשל איזו בעיה שעמה אני צריכה להתמודד בחלום וחוזרת על עצמה שוב ושוב. בעיקר זכור לי חלום שנהגתי לחלום הרבה וריאציות שלו בתקופה שבה עוד הייתי רווקה, שבו אני נמצאת באיזה בניין גבוה ומנסה להגיע לקומה מסוימת בבניין והמעלית בכל פעם עוצרת לי בקומה הלא נכונה וזה היה קורה שוב ושוב, כשאני לא מצליחה להגיע ליעד שאליו אני רוצה להגיע (זה דווקא נראה לי חלום יחסית קל לפענוח).
אחד מהחלומות הללו דווקא זכור לי היטב עד היום, כי הוא היה כל-כך מיוחד וצבעוני. חלמתי שאני נמצאת בבניין גדול שהוא למעשה קניון ובכל קומה אתה מגיע לייצוג של ארץ אחרת, על הלבוש המסורתי שלה, המאכלים המיוחדים שלה והמראות והאווירה האופייניים לה. מעין לאס וגאס בתוך קניון אחד (ובלי ההימורים).
לפעמים כשהייתי מתעוררת אחרי חלום שכזה, הייתי חושבת שאני צריכה לכתוב תסריט לסרט על פי אחד מהחלומות הללו, אבל אז הייתי נהיית מודעת לכך שאף אחד לא ממש יבין את הסרט, שהוא מאוד אישי ויהיה אולי חסר משמעות לאנשים אחרים. יש אבל יוצרים שמצליחים לכתוב חלומות בצורה מעניינת ועדיין מצליחים להביא לידי ביטוי את חוסר ההיגיון והחוקיות של העולם הזה, למשל הסיפור של "אליס בארץ הפלאות" (המקורי, לא הסרט של טים ברטון) או הפרקים עם החלומות ב"באפי קוטלת הערפדים" וב"בית הבובות". ג'וס ויידון המוכשר כמו שד יודע היטב איך לכתוב תסריטים שמעבירים את האקראיות המסוייטת של החלומות ועדיין מצליח להכניס גם בפרקים הללו משמעויות שמתקשרות לדמויות השונות שמופיעות בסדרה.
האמנים הסוריאליסטיים הצליחו גם הם ללכוד בציוריהם את התחושה המאיימת משהו של החלום, אמנים כמו סלבדור דאלי או רנה מגריט. אולי זו הסיבה שאני לא נוטה לתלות תמונות שלהם אצלי בבית. הציורים הללו גורמים להרגשה של חוסר שקט ומטרידים מדי מכדי שארצה שיהיו כל הזמן בסביבתי.
התמדתו של זיכרון, סלבדור דאלי, 1931גם בשנות העשרה והעשרים לחיי בד"כ חלמתי חלומות די נעימים, שאפילו הצטערתי להתעורר מהם, כמו סרט מעניין שבו אני צופה. זה עוד קטע מוזר אצלי בחלומות – המון פעמים אני לא מככבת בהם כדמות הראשית, אלא כצופה מהצד. אולי אני צריכה ללכת לאיזה יוסף מפענח חלומות כדי להבין מה המשמעות של העניין הזה.
רק כשבגרתי, התחילו החלומות לקבל אופי מטריד יותר – למשל איזו בעיה שעמה אני צריכה להתמודד בחלום וחוזרת על עצמה שוב ושוב. בעיקר זכור לי חלום שנהגתי לחלום הרבה וריאציות שלו בתקופה שבה עוד הייתי רווקה, שבו אני נמצאת באיזה בניין גבוה ומנסה להגיע לקומה מסוימת בבניין והמעלית בכל פעם עוצרת לי בקומה הלא נכונה וזה היה קורה שוב ושוב, כשאני לא מצליחה להגיע ליעד שאליו אני רוצה להגיע (זה דווקא נראה לי חלום יחסית קל לפענוח).
אחד מהחלומות הללו דווקא זכור לי היטב עד היום, כי הוא היה כל-כך מיוחד וצבעוני. חלמתי שאני נמצאת בבניין גדול שהוא למעשה קניון ובכל קומה אתה מגיע לייצוג של ארץ אחרת, על הלבוש המסורתי שלה, המאכלים המיוחדים שלה והמראות והאווירה האופייניים לה. מעין לאס וגאס בתוך קניון אחד (ובלי ההימורים).
לפעמים כשהייתי מתעוררת אחרי חלום שכזה, הייתי חושבת שאני צריכה לכתוב תסריט לסרט על פי אחד מהחלומות הללו, אבל אז הייתי נהיית מודעת לכך שאף אחד לא ממש יבין את הסרט, שהוא מאוד אישי ויהיה אולי חסר משמעות לאנשים אחרים. יש אבל יוצרים שמצליחים לכתוב חלומות בצורה מעניינת ועדיין מצליחים להביא לידי ביטוי את חוסר ההיגיון והחוקיות של העולם הזה, למשל הסיפור של "אליס בארץ הפלאות" (המקורי, לא הסרט של טים ברטון) או הפרקים עם החלומות ב"באפי קוטלת הערפדים" וב"בית הבובות". ג'וס ויידון המוכשר כמו שד יודע היטב איך לכתוב תסריטים שמעבירים את האקראיות המסוייטת של החלומות ועדיין מצליח להכניס גם בפרקים הללו משמעויות שמתקשרות לדמויות השונות שמופיעות בסדרה.
האמנים הסוריאליסטיים הצליחו גם הם ללכוד בציוריהם את התחושה המאיימת משהו של החלום, אמנים כמו סלבדור דאלי או רנה מגריט. אולי זו הסיבה שאני לא נוטה לתלות תמונות שלהם אצלי בבית. הציורים הללו גורמים להרגשה של חוסר שקט ומטרידים מדי מכדי שארצה שיהיו כל הזמן בסביבתי.
חלום של בתולה, סלבדור דאלי, 1944
בנו של אדם, רנה מגריט, 1964
ילדה אוכלת ציפור, רנה מגריט, 1927שיהיו לכם חלומות נעימים ושבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה