לפנות מקום בלב

מעשה שהיה כך היה. כשרק עברתי לגור עם מי שהוא היום בעלי, היה לנו ויכוח מתמשך על כמה מהדברים שלי יכולים להשתלב בדברים שלו בדירה (הצטרפתי לדירה שבה הוא כבר התגורר). אני מניחה שזה קורה להרבה זוגות כשהם רק עוברים לגור ביחד וצריכים פתאום לשלב את הרכוש שכל אחד צבר במהלך השנים הקודמות. עכשיו שתבינו, בהיותו גבר סטרייט וחובב מחשבים, חוש טעם משובח בכל הקשור לעיצוב לא ממש היה לו (שלא לדבר על הבגדים שלבש, אבל לפחות עכשיו הוא השתפר קצת בתחום הזה בזכות הסטייליסטית הצמודה שלו). דירת הרווקים שלו נראתה בדיוק כמו שאתם מתארים לכם שנראית דירת רווקים ממוצעת. פונקציונאלית עד לכבל האחרון שבה. היו לו ספות משנות השמונים שקיבל ממישהו ששדרג את הסלון שלו ונתן לו אותן (שהיו עשויות ממסגרות עץ עם כריות מכוערות ולא נוחות), בלי שטיח, בלי כריות נוי, בלי וילונות על החלונות, בלי אף חפץ שנועד לקשט וליפות וזה אומר גם מעט מאוד תמונות על הקירות ואת אלו שכבר כן תלה, ממש לא אהבתי (כל מיני ציורים שהביא מהודו). התחילה בינינו מלחמת התשה. על כל דבר שרציתי להכניס לדירה הייתי צריכה להתווכח אתו. הוא לא הצליח להבין מה הטעם בחפץ שהמטרה העיקרית שלו היא קישוטית. בקיצור, הוא דגל בשיטת הריהוט המינימליסטית ואני מאלו שאוהבים המון חפצים יפים מסביבי שגורמים לי להרגשת חמימות של בית. בסופו של דבר, כמו שצריך לעשות בזוגיות אם רוצים שתמשיך להתקיים, אני התפשרתי קצת והוא התפשר קצת והגענו לאיזה אמצע הדרך שפחות או יותר התאימה לשנינו. הוא מצידו מיתן קצת את ההתנגדות שלו לכל מה שנתפס אצלו כמיותר ולא פונקציונאלי ואני מצדי הרגעתי את השאיפה שלי לקישוט יתר. כמובן שכפועל יוצא מכך, הרבה מהדברים שלי נשארו ארוזים בארגזים עד היום.
אחת מהמלחמות העיקשות יותר שניהלתי היתה דווקא לא לגבי חפץ שבא אתי מדירות קודמות, אלא משהו חדש שרציתי לרכוש לנו לדירה המשותפת. כמעט כל יום בדרך לעבודה, הייתי חולפת על פני חנות לעיצוב שהיו בה גם מנורות. אחת מהמנורות במיוחד משכה את תשומת לבי. היה לה אהיל ורדרד עם דוגמה מפותלת, המון קריסטלים תלויים מסביב לאהיל ורגל מזכוכית מעוצבת. כשהדליקו אותה עם רדת ערב היא הפיצה סביבה אור כל-כך חמים ומושך שממש הרגשתי שאני חייבת את המנורה הזו. זמן רב חששתי להיכנס לחנות לשאול כמה היא עולה כי כבר תיארתי לעצמי שזולה היא לא תהיה. בסוף אזרתי אומץ ונכנסתי לברר. כמובן שצדקתי. היא היתה די יקרה, אבל זה לא גרם לי להפסיק להיות אובססיבית לגביה והתחלתי לנסות לשכנע את בן זוגי שאני פשוט חייבת לקנות אותה. הוא כמובן לא הגיב לעניין באופן חיובי. לא רק שזה עוד חפץ חסר פונקציונאליות מבחינתו, הוא גם עולה המון כסף, שזה כבר באמת להוסיף עלבון על פגיעה. אבל כשאני מאוד רוצה משהו, אני די נדבקת למטרה ולא מרפה, כמו בולדוג שנעל את שיניו על צווארו של יריבו. אולי גם רציתי לבדוק כמה מקום, לא רק פיזי, אלא גם רגשי, מוכן להקדיש לי בן זוגי. שהרי המאבק הזה על החפצים בדירה משקף באיזשהו רובד גם פניות רגשית, כמו שמדגים יפה השיר של ברי סחרוף "אני מפנה מקום".
בסוף הוא השתכנע (אחרת הוא לא היה זוכה לשקט עד סוף ימיו) והבאתי את המנורה אחר כבוד לדירתנו הקטנטונת דאז בת"א ואחרי כמה זמן הוא אפילו הסכים להודות שהיא אכן מוסיפה המון אווירה לסלון, בעיקר בלילות כשהיינו מכבים את כל האורות ומשאירים רק אותה דולקת.

המנורה בימים יפים יותר

מה סוף הסיפור נכון לעכשיו? שאסור להיקשר יותר מדי לחפצים, במיוחד לא כשיש לך חתולים. אחרי שהיא דווקא שרדה בשלום את המעבר לכפר-סבא, בוקר אחד שמעתי קול נפץ אדיר וכשבאתי לחקור, גיליתי את המנורה היפה שלי כשהיא על הרצפה עם הבסיס של הרגל שלה מנופץ לרסיסים קטנים וחתול שבורח בהיסטריה מזירת הפשע. חתולים גידלתי. עכשיו אני מתכננת באחד מן הימים ללכת לשוק הפשפשים ביפו ולראות אם אצליח למצוא משהו שישמש אותה בתור רגל חלופית. בינתיים היא מונחת מבוישת בצד.

קלסתרונו של הפושע החשוד בביצוע מעשה הבליעל

באותה הזדמנות אני מעלה גם תמונות של כורסא ישנה שקיבלתי מאמא שלי וריפדתי מחדש וגם במקרה שלה הייתי צריכה לירוק דם עד שהצלחתי להשיג את אישורו של אדון האחוזה להניח אותה בסלון ביתנו.