למראית הדה ז'ה וו

הבנות במשפחה שלי (הווה אומר שתיים מאחיותיי + הבנות שלהן) התחלנו מעין מסורת מאוד חביבה. מדי פעם אנחנו מתאמות מפגשי בנות בימי שישי במהלכן אנחנו מבקרות באיזו חנות יד ומשלבות את זה גם בישיבה בבית-קפה לפני או אחרי. התחלנו עם סיורים בחנויות יד שנייה בת"א ובהדרגה המיקוד שלנו עבר דווקא לחנויות נידחות יותר באיזורים המרוחקים יותר מהמרכז. זו כנראה הדרך שלנו לתור את הארץ ולגלות בה כל מיני נקודות שבחיים לא היינו מגיעות אליהן בדרך אחרת.
הביקור האחרון שלנו היה בחנות יד שנייה בשם דה ז'ה וו במתחם אילנות, על כביש 4 בין קדימה לפרדסייה. קראתי המלצה עליה בבלוג של קלבה ומכיוון שאני כל הזמן נמצאת בחיפוש אחר המיקום המעניין הבא שעדיין לא ביקרתי בו, החלטתי להציע למפגש הנוכחי שלנו את החנות הזו, שבמקרה גם קרובה יחסית לכפר-סבא, עיר מגוריי.
אז קודם כל, המתחם כולו ממוקם בתוך מעין חורשת עצים בצד הכביש ויש בו מספר בתי עסק שלא ממש ברור לי איך הם מצליחים להתפרנס מהתנועה המועטה של קונים שראיתי במקום. יש שם גם בית-קפה וגם ספא ואיזה מתחם של יוצרים מקומיים, שחברו להם יחד תחת קורת מחסן אחד בו יוצרים לצד כלי קרמיקה, בגדים וציורים גם לחם. לפי ההתרשמות שלי, האטרקציה העיקרית של המתחם היא כאמור חנות היד שנייה, שכוללת בתוכה בכניסה גם איזור למתנות.

המבחר די גדול וראיתי שם גם בגדים של מעצבים (מכנסיים של ז'אן פול גוטייה וקום אל פו) וגם של רשתות משובחות יותר ופחות (מנגו, הוניגמן ופוקס לדוגמה. תחליטו אתם כבר לבד מי זה מה). לא יצאתי מעורי מהתלהבות. אולי כי אני רגילה לחנויות בת"א בהם בד"כ כנראה קיימת סלקציה יותר קפדנית של הבגדים שמתקבלים לחנות (לעומת זאת, המחירים כאן היו הרבה יותר סבירים וידידותיים מאלו בחנויות בת"א), אבל בסוף כולנו יצאנו עם משהו.
מצאתי לאחיינית שלי, שיש לה הרבה יותר אומץ ותעוזה ממני בדרך הלבוש שלה, שמלת וינטג' מיוחדת בין הקולבים (שיש כאלה מן הסתם שיחשבו שהיא out there כי היא לא מתאימה לטעם של כל אחד וזו בדיוק הסיבה שאני לא לקחתי אותה).

אני הסתפקתי במשהו פחות מעורר מחלוקת וקניתי חולצה חמודה מבית היוצר של מנגו.