מוטב (לכתוב על זה) מאוחר מאשר לעולם לא

גם אנחנו היינו בהופעה של מדונה.

התלבטתי המון אם ללכת או לא, כי גם על הדשא הכרטיסים לא היו זולים ואני לא מתה על מקומות צפופים והומי אדם (מה שלפעמים ממש מקשה על קניות בקניונים :-) ), אבל אחרי ההופעה הראשונה, כשהיו פידבקים כאלה חיוביים, השתכנעתי לבסוף ושלחתי את בעלי המסכן לעמוד בתור לכרטיסים בקסטל כי אף-אחד שם כבר לא ענה לטלפונים מרוב עומס.
מכיוון שהייתי צריכה להגיע להופעה ישר מהעבודה, ניסיתי להתלבש בצורה שתהיה גם מתאימה לעבודה, גם קולית להופעה וגם נוחה לטרקים בפארק הירקון. בחרתי במכנסי 7/8 (שנקראים גם מכנסי קפרי והם שנואי נפשו של טים גאן מה"המדריך לסטייל", אבל מה לעשות - חם) בצבע שחור, חולצה עם הדפס באפור ושחור של H&M שמצאתי בחנות "שתיים" בשינקין וסנדלי כמו גלדיאטור מפול אנד בר. מסביב למותניים כרכתי חגורה שחורה עם ניטים בשביל להוסיף לתלבושת קטע רוקיסטי.

הגענו לפארק קצת אחרי שבע, פרשנו לונגי על הדשא וחיכינו... וחיכינו... וחיכינו. בסוף, ברבע לעשר, התחילה סוף כל סוף ההופעה. למחרת קראתי בעיתונים שמדונה החליטה לתת כבוד לציפי לבני, החברה החדשה שלה, ולא להתחיל את ההופעה עד שכבודה תתיישב במקום ושכל השאר יתייבשו מצידה (טוב, דווקא היו בירות, אבל ניסיתי לא להגזים עם השתייה כדי שלא יווצר מצב שאצטרך חס וחלילה להשתמש בשירותים הכימיים במקום). עכשיו, מכיוון שהזכרתי שאני לא אוהבת צפיפות ודוחק, עמדנו די רחוק מהבמה וראינו את רוב ההופעה על המסכים. מדי פעם ניסיתי להשוות את מה שקורה על המסך למה שקורה על הבמה, אבל מהמרחק שבו היינו בעיקר ראיתי נקודות הרחק באופק ללא יותר מדי פרטים. למחרת הסתבר לי שכמעט כל הילדים של מדונה היו בנקודה זו או אחרת על הבמה, כולל חזוס החבר (שהוא גם סוג של ילד).

אין ספק שזו היתה הופעה מקצועית מהרמה הראשונה, אבל עקרונית יכולתי לראות אותה גם בטלוויזיה בבית.
ואגב, אני מתה על השיר החדש שלה - Celebration. בכל פעם שאני שומעת אותו, הוא עושה לי חשק לרקוד.