בחירתה של מרגול

תמיד קיימת אצלי התלבטות קשה אם לקנות מגזיני אופנה יוקרתיים דוגמת ווג ו-ELLE או לא. מצד אחד, זה ממש כיף לעיין בהם וליהנות מכל הפקות האופנה המושקעות. מצד שני, זה עניין די יקר, ממילא בחיים לא אוכל להרשות לעצמי לקנות את הבגדים שמופיעים בצילומים והדוגמניות האנורקטיות והמלוטשות שמופיעות שם גורמות לי להרגיש שמנה, מוזנחת ובאופן כללי לא ראויה להיכלל באותה קטגוריית מין כמוהן.
הפיתרון שאני מוצאת הוא לקנות רק מגזין אחד אחת למספר חודשים ולהשתדל לומר לעצמי שאין ממש נשים כאלו בנמצא (אולי בפריז וניו-יורק ואני כרגע בוחרת להתעלם מ"אפונה"). גם כשאני כבר מגיעה לחנות לרכוש לי מגזין, מתחילה התלבטות קשה של באיזה מהם לבחור. גם אם נניח לרגע את המגזינים הישראליים בצד, שכן הם בשלב זה עדיין לא מגיעים לרמה של ההפקות בחו"ל, עדיין יש מבחר לא קטן לבחור מתוכו. אם כבר בחרתי למשל ב-ELLE, אז איזה מהם? זה של ארה"ב או של בריטניה? בקיצור, זה מתחיל באיזשהו שלב להזכיר את מערכון המקיאטו עם מרגול מ"ארץ נהדרת". אני מתארת לעצמי שהמוכרות ב"צומת ספרים" ו"סטימצקי" תהו לא פעם מה עושה האישה המוזרה הזו עשר דקות ליד עמדת המגזינים, כשהיא שולפת ומחזירה עיתונים למדפים תוך כדי שהיא ממלמלת לעצמה מתחת לאף.
בד"כ הבחירה הסופית אצלי מצטמצמת לווג או ELLE. אני יודעת שרוב חובבות האופנה מעדיפות את ווג, אבל אני חייבת לומר שהמגזין החביב עליי הוא דווקא ELLE תוצרת בריטניה. הבעיה היא המחיר האסטרונומי שלו עקב התמחור המקורי שלו בפאונדים (בעיה מוכרת ומכאיבה לזו בה אנו נתקלות כשאנחנו נכנסות לסניפים של טופשופ בארץ). מה לעשות, כנראה שבאירופה חוש הסטייל מפותח יותר מזה האמריקאי.
בחודש האחרון הרשיתי לעצמי פינוק שכזה ואחרי שנתקלתי בהמלצות של בלוגריות על ווג ספטמבר, התפתיתי לקנות אותו ומה אגיד לכן - למרות עוביו המרשים הצובר בחובו הבטחה - אכזבה. הוא פשוט משעמם. כנראה אבל שזו רק אני, כי כאמור קראתי עליו תגובות טובות ברשת.