סאב קוץ' מילגה (הכל אפשרי)

נוף הררי בכפר פלוגה שבהודו

בעלי משוגע על הודו. הוא היה שם כבר 3 פעמים ועוד היד נטויה. מצדו הוא יכול לעזוב את הכל עכשיו ולעלות מיד על הטיסה הבאה לדלהי.
הוא אוהב את הנופים בהודו, את האנשים, את האוכל, את החופש, את הטיולים, את המקדשים, את הצבעים ונדמה לי שאפילו את הריחות.
אחרי שנסענו ביחד לטיול לתאילנד כהכנה לדבר האמיתי וכדי להרגיל אותי באיטיות להודו דרך ההיכרות עם ארץ דומה לה אך יותר מערבית, מעין "הודו לייט", נסענו שנה לאחר מכן להודו לתקופה של כחודש. תקופה שנחשבת לקצרה יחסית כשמדובר בטיול בארץ כל-כך רחבת ידיים.

הודו ידועה כארץ של ניגודים ואני יכולה להבין למה. מצד אחד יש שם נופים מדהימים, ארמונות זהב ואנשים שיש להם נהג פרטי צמוד ומצד שני קיימים שם גם עוני, חולי, עליבות וסחי מהגרועים בעולם. החוויה שלך מהמקום הזה בדיעבד תלויה כנראה בהודו בה אתה בוחר להתמקד, על מה אתה מסתכל וכמה זה משפיע עליך.
סה"כ חייו של התייר הממוצע בהודו די טובים. רופי אחד שווה לשמונה אגורות שלנו או לשני סנט בכסף אמריקאי. זה אומר שרוב המערביים שמגיעים לביקור בהודו נחשבים, בסטנדרטים מקומיים, לאנשים עשירים. כשאתה מטייל בהודו אתה יכול לשכור ג'יפ, להתגורר במלונות סבירים, לאכול היטב, לטייל ולחיות כמו מלך תמורת סכומים לא גדולים במושגים ישראליים. זה כנראה גם ההסבר של המשיכה של המקום הזה בעיני בעלי.
בפני המטייל בהודו עומדות אינספור אפשרויות. הוא יכול לקום כל בוקר ולעשות אך ורק מה שבא לו לעשות. הוא יכול להמשיך לטייל לעיר או הכפר הבאים או להישאר במקום שהוא נמצא בו לאורך תקופה, הוא יכול לצאת לטיולים בטבע, הוא יכול לאכול ארוחת מלכים כל שעתיים אם בא לו.

טאלי - ארוחה עממית בהודו

אפשר להיכנס לחנות של חייט מקומי, להראות לו תמונה של שמלה מאיזה ז'ורנל והחייט יכין לך אותה תמורת סכום צנוע. אני למשל נכנסתי לחנות של חייט במנאלי ובחרתי בד שממנו הכינו לי פנג'בי, שזה הלבוש המסורתי בצפון הודו. בעוד הסארי הפופלארי יותר בדרום הארץ מורכב ממעין שמלה מתלפפת, הפנג'בי מורכב מחליפת מכנסיים עם חולצה מאוד ארוכה שלה מתווסף בד"כ גם צעיף יפה.


בדרמסלה אפשר גם לקחת קורסים בבישול, בעיסוי או ביוגה. כששהינו בכפר בשם באגסו בדרמסלה השתתפתי במספר שיעורי צורפות והכנתי תכשיטים פרי עיצובי – טבעת, עגילים ותליון.


הודו היא בהרבה מובנים כאמור ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל רק עבורנו התיירים. בפני התושבים המקומיים האפשרויות הללו סגורות ברובן. אם נולדת בהודו למעמד הנמוך, הלך עליך. זה המעמד שאליו תשתייך כל חייך. אם נולדת להורים קבצנים, זה מה שאתה תגדל להיות – קבצן, ואף אחד מהמקומיים לא ירחם עליך על כך. מבחינתם זה עניין של קארמה. להרבה מערביים נוח באמת להתעלם מהתנאים המחפירים שבהם חיים ההודים שביניהם הם מטייילים בטענה ש"זה לא מפריע להם. הם חונכו לשמוח במה שיש להם ולהכיר בכך שאולי בגלגול הבא ישפר עליהם גורלם". אני לא קונה את הטיעון הזה. היום, כשהודו כל-כך חשופה לתרבות המערבית ותיירים מכל העולם מציפים אותה, אפילו ההודי העני ביותר מודע לכך שקיימת גם דרך אחרת של חיים ושגורלו של אדם בחיים הללו לא חייב להיקבע עם לידתו.

קאלי - אלת המוות וההרס

קשה היה לי להיכנס לחוויה וליהנות בהודו בצורה חופשייה מדאגות כשכל הזמן ראיתי סביבי ילדים שמתחננים לאכול וקבצנים מוכי צרעת, כשמכל עבר הילכו פרות מזות רעב ברחובות והשאירו אחריהן שבילים מכוסים בחרא שהתערבב בגשם שירד וזרם ברחובות, כשבכל מקום בו הראינו את פנינו הזרות משכנו בעקבותינו תחנונים לכסף ו/או פניות חוזרות ונשנות שניכנס לחנות רק לרגע לראות את מרכולתם, כשעל כל צעד ושעל שעשיתי באיזורים הומי אדם מישהו פנה אליי בבקשה לעזרה.
אולי אם הייתי מטיילת שם תקופה ארוכה יותר, הייתי מפתחת עור עבה יותר ולא הייתי כבר שומעת ורואה אותם, כמו שאמרו לי מטיילים ותיקים יותר שקורה לאחר תקופה, אבל אני הרגשתי רוב השהות שלי שם נקיפות מצפון על כך שאני באתי לכאן ליהנות והם חיים כאן בסבל. אין ספק שהודו היא מדינה מעניינת ומרתקת אך לא פשוטה. זה בערך המקום היחידי בו ביקרתי במהלך הטיולים שלי בעולם, שגרם לי לחשוב שהבעיות שלנו כאן בישראל אינן כל-כך גרועות אחרי הכל ושבסופו של דבר עדיין עדיף להיות ישראלי מאשר הודי.