האח האופנתי

מסתבר ששגעת "האח הגדול" אוחזת במדינה ביותר ממובן אחד. לי כנראה יש פשוט כרגיל הצתה קצת מאוחרת בעניין.
זה התחיל כשראיתי מישהי אצלי בעבודה מסתובבת עם קרדיגן בצבע שמנת, שאמרה שקנתה בהשפעת התוכנית. אח"כ, כשכמעט כל אחת מהבנות בבית האח הגדול לבשה את אותו הסווטשירט, רק בצבעים שונים, כבר אי אפשר היה שלא להבחין בו. נדמה לי שאיילה היא הראשונה שלבשה אותו שם (בגוון אפרסק), אבל כנראה שדווקא אלין היא שהביאה עמה סטוק של הסוודרים הללו, כך לפחות לפי ידיעה שמצאתי בנושא באתר מאקו.
מסתבר שזה קרדיגן מדגם אוסנאה של חברת "היינס", שאני חייבת לומר שזו חברה שעד עתה החשבתי כמיועדת בעיקר לילדים ובני נוער, שאני יודעת שמאוד מתלהבים מהמותג הזה. בקיצור, בסופו של דבר, כמו המושפעת שאני בד"כ, קפצתי לחנות הקרובה למקום מגוריי ורכשתי לי קרדיגן שכזה בצבע אפור עכבר. אני חושבת שקנו אותי בעיקר השרוולים הנפוחים קמעה שלו, משהו שדווקא לא כל-כך רואים בתמונה שצילמתי.


אם בא גם לכן לרכוש קרדיגן שכזה, כדאי לכן להזדרז. מסתבר שבנות ישראל חיסלו כמעט את כל המלאי של הדגם הזה בחנויות היינס. בחיי שמגיע לאיילה או לאלין אחוזים על המכירות של הסוודר הזה בארץ. מה שכן, הוא מאוד נוח ומתאים גם כלבוש מחמם בבית וגם לביקור אצל חברים או לסיבוב בסופר השכונתי.
עכשיו אני גם יכולה לצפות בתוכנית כשאני לבושה בהתאמה. אגב, במידה ואתם תוהים, אני דווקא לא מתומכי המחנה של סער ואיילה (אם הוא בכלל עדיין קיים), אלא כמובן מזדהה עם מחנה האנדרדוגים בראשות אלירז החמוד (או הערסוויט כמו שהתחילו לקרוא לו בתקשורת) .

על הגובה

אני שמחה להציג לפניכם את התוספת החדשה לאוסף הנעליים שלי. מדובר בנעליים לא פרקטיות בעליל - אני חוזה צליעה קשה + יבלות לאחר שימוש קצר בהן, אבל כל-כך נדלקתי עליהן, שלא עמדתי בפיתוי. התירוץ לקנייתן היה, כאמור, חתונה משפחתית בחודש הבא (חוץ מזה, הן גם היו בסייל). באותה הזדמנות עשיתי שוב שימוש בטרנד חולצת הבויפרנד (או הבעל במקרה שלי), הפעם בתוספת נעליים נשיות יותר מבפעם הקודמת.

חולצה: של בעלי, מכנסיים: זארה, חגורה: אבגד, נעליים: בוטיק ברעננה

הן כל-כך יפות שמבחינתי מגיע להן פריים משלהן.


מצדי שיישכבו רוב הזמן בקופסא ואני עדיין אשמח שהן שלי ושאפשר להוציא אותן לטייל בהזדמנויות מיוחדות.

תמרות עשן

מתחילה להסתמן אצלנו מגמה מדאיגה לפיה אני לא שקטה אם אני לא מנסה לשרוף לנו את הדירה ולהרוג אותנו משאיפת עשן פעם בכמה שנים.
בפעם הקודמת זה קרה בדירה בת"א. החלטנו להכין חמין ליום שבת וביום שישי בערב עמלנו על הכנת הסיר והנחנו אותו על פלטה לשבת שלקחתי מאמא שלי. אממה – אח"כ הסתבר שזו לא היתה פלטה אלא כיריים חשמליות שנראות בדיוק כמו פלטה. אני רק זוכרת שחלמתי בלילה שמישהו מעשן לידי ואני לא מצליחה לנשום. למזלנו, הריאות של בעלי קצת יותר רגישות משלי והוא התחיל להשתעל והתעורר. קמנו וראינו שכל הדירה מכוסה בעשן לבן. נכנסנו למטבח והסתבר שהחמין התפחם וגם הסיר עצמו כבר התחיל להישרף וממנו יצא העשן הלבן שכיסה את הבית (עד כדי כך שהיה קשה לראות חצי מטר קדימה). פתחנו את כל החלונות בדירה, שמנו על עצמנו משהו ויצאנו להסתובב בחוץ עד שהאוויר בדירה יתבהר קצת. אפילו השכנים כבר הריחו את העשן ולמרות שהיה משהו כמו ארבע בבוקר, ראינו שנדלקו אורות בחלק מהדירות. חששתי כבר שמישהו עוד יקרא למכבי אש. הלכנו ברגל עד לאיזה בית קפה שפתוח כל הלילה, ישבנו שם שעה וחזרנו לדירה. המצב אמנם השתפר, אבל בעלי עדיין התקשה לנשום בפנים. בסוף נסענו לבית של אמא שלי להשלים את שנת הלילה אצלה וגם ביקרנו בהמשך היום בבי"ח, שיבדקו שלא נגרם נזק לריאות של בעלי, שעדיין סבל מקוצר נשימה (וזה אצל בן-אדם שמעשן כבר עשרים שנה בערך. הייתם חושבים שהריאות שלו התרגלו להתמודד עם עשן או שבעצם, כשחושבים על זה – בדיוק בגלל זה הריאות שלו לא כל-כך עמדו בעניין). אצלי לא נרשמו סימפטומים יוצאי דופן.

תמונת אילוסטרציה. לסיר המצולם אין כל קשר לכתבה

השבוע זה שוב קרה לי. דווקא כשמצבה של שושה השתפר, התחלתי להתרשל או להתעייף. היא עושה לנו קצת צרות עם האוכל, אולי כי היא בדיכאון בגלל מצבה, כך שחשבתי להכין לה ביצה קשה, שאני יודעת שהיא מאוד אוהבת. שמתי בערב את הביצה בפינג'ן על הגז ושכחתי מזה לגמרי. הלכתי לישון עם שושה בחדר השינה עם הדלת סגורה ורק בבוקר כשקמתי ושוב ראיתי עשן לבן בדירה, הבנתי ששכחתי את הפינג'ן על האש כל הלילה. המצב הפעם היה הרבה יותר מינורי מבפעם הקודמת והצלחנו לאוורר את הדירה יחסית בקלות. מהריח שדבק בסלון קצת יותר קשה להיפטר. שוקי המסכן היה חשוף לעשן כל הלילה בסלון (שהמטבח הוא חלק ממנו) ואני מקווה שלא קרה לו שום-דבר. בינתיים הוא מפגין התנהגות רגילה עבורו (שזה אומר לאיים על שושה מדי פעם ולהסתובב בדירה ובחצר תוך כדי שהוא מתלונן ביללות שבר על מר גורלו). לא הגיע הזמן שימציאו גז עם טיימר או משהו כזה?

אגב, האם ידעתם שבסין ביצים רקובות (אבל לא שרופות) נחשבות למעדן? הן נקראות ביצי אלף השנים או ביצי מאה. הסינים משמרים ביצי ברווז בתערובת של חימר, אפר, מלח, סיד וקליפות אורז לתקופה של שלושה חודשים. מסתבר שהמנהג הזה התחיל אצלם בכדי לשמר מזון בתקופות של שפע. התוצאה היא שהביצה עוברת מהפך, הופכת לשחורה ומקבלת ניחוח של גופרית ואמוניה (מה שבאופן טבעי ישר עושה חשק לאכול את זה, לא?). הסינים מתים על זה. בכלל, כשבעלי היה בהונג-קונג הוא התקשה למצוא מה לאכול. אפילו כשהוא ניסה להזמין מנה פשוטה יחסית שהיתה נראית לו בטוחה למדי – אורז עם עוף – הצליחו להגעיל אותו ע"י כך שהגישו את העוף ביחד עם כפות הרגליים שלו, כולל הציפורניים בקצות האצבעות. כנראה שעל טעם ועל ריח באמת אין מה להתווכח, בעיקר לא עם האסייתיים.

ביצת קינדר עם הפתעה בנוסח סיני

דווקא את הוורסיה המערבית של האוכל האסייתי אנחנו מאוד אוהבים. לפני כמה זמן אכלנו בג'פניקה מנה מיוחדת של רצועות עוף ברוטב קארי וקוקס עם אורז לבן ואגוזי קשיו שמאוד אהבתי. כשחזרנו לשם שוב ורציתי לאכול את אותה המנה, הסתבר שהיא היתה בתפריט רק באופן זמני וכבר אי אפשר להזמין אותה. בעלי המוכשר הציע לנסות להכין לי אותה בבית והתוצאה המתועדת של המנה שיצאה תחת ידיו מוצגת לפניכם. היה קצת חריף, אבל ממש טעים.


לפחות הסיום של הפוסט הזה פחות מגעיל מהאמצע. שלא תגידו שלא ניסיתי להשאיר אתכם עם טעם טוב בפה לכבוד שבת.

ממאורעות השבוע שחלף

על מה הייתי כותבת כאן אם לא היתה לי את ההפסקה הכפויה הזו בין העבודות? הדברים שאני מספיקה לעשות בשעתיים האלו זה לא להאמין. אתמול למשל הספקתי גם לבקר בחנות היד שנייה "היה היה" בבן יהודה 72 בת"א (ולא לקנות כלום) וגם לקפוץ שוב לחנות של "אבגד" ולקנות לי חגורה כסופה כהה + אבזם (ואח"כ בבית חיברתי אותם יחדיו).


בחנות היד שנייה ביקרתי סתם כדי לפשפש קצת ולצלם תמונות לבלוג. מדובר בחנות אותנטית מאוד לסוגה. כמעט ולא תמצאו שם בגדים מ"זארה" ורשתות מסחריות אחרות, אלא פריטים שממש נראים וינטג'יים, כאלה שהאמהות שלנו ואולי אפילו הסבתות שלנו לבשו בזמנו. יש שם כמה פריטים מטורפים ביותר וכמה שפויים יותר. ראיתי שם וסט עור מקסים עם שולי פרווה, שלצערי היה קטן עליי וגם כמה גופיות ועליוניות עמוסות בנצנצים, מהסוג שדורית בר-אור היתה עושה איתם מטעמים, אבל בשבילי זה היה קצת יותר מדי. יש שם גם המון פיצ'יפקעס – החל בתכשיטים מכל הסוגים, קופסאות מעוטרות, משקפיים, פסלים קטנים ומה לא. והכל בערבובייה שקשה למצוא בה את הידיים והרגליים, אבל בהחלט כיף לחפש.

את החגורה והאבזם מ"אבגד" קניתי מתוך תוכנית לטווח הרחוק. סוף כל סוף יש לנו בחודש הבא חתונה משפחתית ויש לי תירוץ רשמי לקנות אביזרים משלימים לשמלה שאני מתכננת ללבוש לאירוע. אני לא ממש מכירה את בני הזוג שעומדים להתחתן כי מדובר בבני דודים של בעלי, אבל לפי התמונה שלהם שצורפה להזמנה ולפי זה שהאורחים מתבקשים להגיע לבושים בבגדים שחורים, הבנתי שמדובר בזוג פנקיסטי משהו. נראה לי שזו הולכת להיות חתונה לא שגרתית. אני בכלל אוהבת חתונות של זוגות צעירים וקוליים. מה יש לא לאהוב בעצם? אוכל טוב, מוסיקה טובה וחברה נחמדה (בסדר הזה). אקיצר - ניצלתי את העניין גם לרכישת זוג נעליים משגעות שראיתי בבוטיק ברעננה. אציג אותן כאן בהזדמנות.


בכל הנוגע לשושה - אני שמחה לדווח שפיזית לפחות היא מרגישה טוב יותר. הורדנו לה סוף כל סוף את הקונוס מעל הראש וזה כבר שידרג לה את רמת החיים. גם התחלנו לאפשר לה להסתובב קצת בדירה והיא מדדה לה לאיטה מכאן לשם. מצד שני, היא קצת איבדה את הביטחון העצמי שלה וכל רעש זר או פתאומי נתפס אצלה כאיום וישר מבריח אותה בחזרה לחדר השינה. זה ששוקי מניוקי עדיין מגיב אליה מדי פעם בעויינות לא עוזר להרגיע אותה.

שושה בתנוחת בית הבראה

אני מצרפת כאן קישור לשיר שנקרא "אוקטובר ואפריל". הדואט הזה עם המילים הקיטשיות שלו מכניס אותי לאווירה של רומנטיקה אפלה ואני סאקרית של רומנטיקה מהסוג הזה (ולראיה - הפוסט שלי על אהבתי לסיפורי ערפדים עם נופך רומנטי). אין לי מושג ממתי השיר הזה. שמעתי אותו היום ברדיו ונדלקתי עליו. כשהגעתי הביתה, חיפשתי אותו באימיול ומאז אני שומעת אותו בלופ.

ברוכים הבאים לבית הבובות

סיימתי בשבת את הצפייה בפרקים האחרונים של Dollhouse, הסדרה הנוכחית מבית היוצר של ג'וש ווידון הגאוני.
ווידון, למי שלא מתמצא, אחראי לסדרות כגון סדרת הקאלט "באפי קוטלת הערפדים", סדרת הבת הפחות טובה שלה "אנג'ל", סדרת המערבון/מדע בדיוני "פיירפליי" והמחזמר הקצר והמשעשע "בלוג השירה בציבור של ד"ר הוריבל".

השנים שעברו מאז ש"באפי" הסתיימה לא פינקו את ווידון, אולי מכיוון שהציפיות ממנו כל-כך גבוהות, שלא משנה מה יעשה, התוצר הסופי פשוט לא יכול להתחרות בהצלחת העבר שלו. Dollhouse, שמשודרת בישראל ב-yes, הנה הסדרה השנייה שלו ברציפות, אחרי "פיירפליי" (שבוטלה עוד לפני סיום עונתה הראשונה), שמבוטלת באכזריות בגלל רייטינג לא מספק.
האמריקאים האלה לפעמים לא יודעים להעריך את מה שיש להם בידיים. איך לעזאזל סדרות כמו "סמולוויל" ו"מכושפות" שורדות שנים על גבי שנים בעוד סדרות מעולות כמו "My so called life" המיתולוגית משנות ה-90 ו"Dollhouse" לא זוכות להצלחה?! כנראה שהתשובה הפשוטה לכך היא שקהל היעד (האיכותי) אליו הן פונות אינו רחב מספיק.

בהתחלה גם אני לא התלהבתי ממה ששמעתי על הקונספט של הסדרה החדשה של ווידון, למרות היותי מעריצה מושבעת של כל מה שיוצא תחת ידיו.
Dollhouse עוסקת בארגון רב עוצמה שמחזיק בתים הפזורים בכל רחבי העולם בהם נמצאים "בובות" או פעילים שאותם אפשר לתכנת להיות כל מה שעולה על רוחם של אנשים עשירים, שיש להם את הממון הדרוש להקים לחיים פנטזיות שונות שלהם. ברגע שהמשימה שלהם נגמרת, הזיכרון של הפעילים נמחק והם חוזרים להיות לוח חלק עד לתכנות הבא שלהם. אפשר לתכנת אותם להיות למשל מאהב אידאלי מהפנטזיות או ממש דמות אמיתית שקיימת או התקיימה במציאות.
כוכבת הסדרה היא אלייזה דושקו, שגילמה ב"באפי" את פיית', הקוטלת הסוררת. היא משחקת בסדרה הנוכחית את אחת הבובות בבית, שספק התנדבה ספק אולצה לעבוד עבור אותו ארגון מפוקפק.


הצופים באמריקה לא אהבו את הכיוון שבו הלכה העונה הראשונה של הסדרה, מה שגרם לרשת Fox שבה היא משודרת, להחליט על ביטולה עוד לפני סיומה של העונה השנייה.
בעונה הראשונה הפרקים עסקו בעיקר בעלילות ספציפיות ולא המשכיות שהתמקדו במשימות השונות של ה"בובות" מחוץ לבית הבובות. בעונה השנייה התחילה הסדרה לצבור יותר תאוצה ונראה שלווידון ניתן יותר חופש יצירתי לממש את החזון שלו, אולי כי לאנשי העסקים לא ממש היה אכפת מהסדרה לאחר שכבר החליטו על ביטולה והם הפסיקו להתערב לו בהחלטות.
בעונה השנייה (והטובה יותר לדעתי) כבר היתה התפתחות עלילתית מתמשכת מפרק לפרק והיא עסקה בשאלות קיומיות יותר כמו רצון חופשי וגבולות המוסר, מה מרכיב את הזהות האישית של כל אחד ואחד מאתנו, מי אנחנו בלי הזיכרונות שלנו וגם במשאלות אנושיות כמו הרצון להיות מישהו אחר או לפחות להיות אתה בתוך גוף אחר וגם בשאיפה לחיי נצח, לכוח ולשליטה.

נותרו 2 פרקים בלבד עד לסיום העונה השנייה ועד לסיומה של הסדרה בכלל. אני ממליצה לכל מי שאוהב את תוכניות הטלוויזיה שלו קצת יותר מעוררות מחשבה ועניין, לא להפסיד את חווית הצפייה בסדרה המרתקת הזו. כמובן שזה לא אומר שאני נגד סדרות טראש וריאליטי. יש להן בהחלט את המקום שלהן.

TGIF

תודה לאל שהגיע יום שישי, ואפשר קצת להוריד הילוך ולהתפנק בבית.
חשבתי שהאיור למעלה מתאים גם לאור הפציעה של שושה וגם מכיוון שהווטרינר שטיפל בה אמר לנו שהיא חתולה בריאה וב"בריאה" הוא התכוון לשמנה ורמז שכדאי לעשות לה דיאטה. שיתבייש לו. זו כנראה אחת הסיבות שהקפיצה שלה הפעם לא הסתיימה ללא פגע כמו בפעם הקודמת.
מצבה של הגברת הולך ומשתפר. היא מתחילה לדדות בחדר השינה ולגלות יותר עניין בסובב אותה. אנחנו עדיין מפרידים בינה לבין שוקי, כי בפעם האחרונה שהיה ביניהם מפגש יום לאחר הניתוח שלה, הוא מאוד נלחץ ממנה ואיים עליה והלחיץ גם אותה, מה שגרם לה לברוח לחצר לפני שהספקנו לסגור את הדלת שמובילה לשם וכמעט לקפוץ שוב למטה (וכל זה על שלוש רגליים!). הצלחנו ממש ברגע האחרון למנוע את זה מלקרות. מאז היא סגורה בחדר השינה עד שתוכל להתמודד טוב יותר עם שוקי מניוקי ועם הסביבה הביתית רבתית שמציבה בפניה יותר מדי פיתויים לקפוץ לגובה, דבר שהיא לא אמורה לעשות כל עוד היא מחלימה.

בשבוע שעבר, לפני שהתחיל כל הבלאגן אצלנו בבית, הספקתי לבקר, במהלך אחת ההפסקות שלי בין העבודות, בשוק בצלאל. הדוכן של "זארה" ב-30 שקלים עשה הסבה לבגדי גברים וקניתי שם לבעלי סוודר גולף אפור ב-20 ש"ח. המשכתי את הסיבוב ומצאתי סוודר גם עבורי (ב-25 ש"ח). כיאה לאובססיה האחרונה שלי, הדוגמה שעליו היא נמרית משהו. בחרתי באופציה הסולידית של אפור עם שחור. היה את הסוודר הזה גם בשילוב צבעים מזעזע יותר עם צהוב או עם ירוק. הוא קצת יותר צמוד ממה שחשבתי שיהיה, אבל לא נורא, מסתדרים.


עכשיו, כששושה מגלה סימני החלמה, אפשר להתחיל שוב לנסות להשיג כרטיסים לסרט "אוואטר". עוד משימה בלתי אפשרית לכל הדעות. עדיף אולי בעצם לחכות עד שהלחץ על הסרט הזה יירגע קצת ואז ללכת בסבבה. לשנינו חסרה יכולת הארגון שמאפשרת קניית כרטיסים לסרט משהו כמו שבוע מראש. איך אפשר להתחייב כל-כך הרבה זמן לפני כן מתי יסתדר לנו ללכת ולראות את הסרט? ואם ביום שלישי לא בא לי?

הכול שחור

סוודר: יד שנייה, טייץ: זארה, טבעת: מאמא שלי, צמיד: אני הכנתי

כמו שאתם מתארים לעצמכם אחרי שני הפוסטים האחרונים, בימים האחרונים לא היה לי הרבה עניין באופנה. בכל זאת, מכיוון שהיום היה לי קצת זמן פנוי לעצמי וסה"כ נראה שהמצב של שושה (קצת) משתפר, עליתי על אאוטפיט ברוח המצב, שזה כמובן אומר אאוטפיט בשחור טוטאלי. סתאאם. לא צריך להגזים. קודם לבשתי את מה שלבשתי ואח"כ חשבתי על הקישור למצב הנוכחי אצלנו בבית. זה כנראה הכי קרוב למראה כת השטן שאני אי-פעם אגיע. אפילו לטבעת שלי יש פרצוף של מה שנראה כמו שד שטני עם קרניים.

חדר השינה שלנו הפך לחמ"ל שושה. מעין בית חולים בזעיר אנפין לכבוד החולה הפרוותית שלנו. יש שם קעריות מים בכל מקום, מזרקים לתת לה בעזרתם את האנטיביוטיקה אחרי שהיא מומסת בקצת מים, שמיכות שמושלכות על הרצפה בכל מיני פינות למקרים שהיא בכל זאת מחליטה לרדת מהמיטה ואפילו התחלנו לישון במיטה שלנו במשמרות, כי אנחנו חוששים לישון שנינו איתה במיטה בלילה, שמא בטעות אחד מאתנו יסתובב לה על הרגל הפצועה. היא נמצאת כרגע במצב שאם נוגעים לה ברגל אפילו בטעות בקצה האצבע, היא נוהמת באיום.
אני ישנתי הלילה בסלון ביחד עם שוקי מניוקי, שגם הוא מצידו עושה לנו אוונטות, למה לא בא לו טוב כל הקטע הזה שמונעים ממנו כניסה למה שהוא מחשיב כטריטוריה הפרטית שלו (הווה אומר המיטה הזוגית שלנו עליה הוא אוהב לרבוץ בכל שעה משעות היום) ולוקחים ממנו באותה הזדמנות גם את הכרבול הלילי עם "אמא" שלו. הוא טרח לעמוד מחוץ לדלת הסגורה של חדר השינה שלנו בשלוש בבוקר וליילל איזה רבע שעה בקולי קולות עד שנשברתי ועשיתי החלפת משמרות עם בעלי שישן בסלון.

יש אנשים שלא יבינו את רמת ההשקעה הזו במה שהוא "בסך הכול חתול". למשל, אמא של בעלי, שאחרי ששמעה כמה הוצאנו על הניתוח של שושה, התפלאה למה לא פשוט זרקנו אותה. אני מבחינתי, ברגע שאימצת אליך הביתה חיה, היא הופכת לחלק מהמשפחה ותחת אחריותך. עד היום אני מזדעזעת כשאני נזכרת בפרק של הסדרה "מחוברות" בו מירי חנוך החליטה "להוריד" לתמיד את החתול הביתי שלה לחצר. כמובן שהחיה האומללה נעלמה משם אחרי יום. מה לדעתכם הסיכויים של חתול בית להצליח לשרוד בתור חתול רחוב? לא נראים לי גדולים. גם חתולי רחוב מתקשים בעצמם לשרוד ברחוב. קל וחומר חתול שגדל בבית ורגיל שמביאים לו את מזונו ולא יודע איך להתגונן מפני חתולים זרים, כבישים וסכנות אחרות.

אם כבר מדברים על חיות פרוותיות, גם אותי תקף טרנד המנומרים. זה בא לביטוי אצלי כרגע בקטנה. יש לי גרביונים מנומרים שכבר הופיעו כאן בבלוג וקניתי גם צעיף חמוד מנומר בחנות יד שנייה "פלורנטו" בבוגרשוב, אותה כבר הזכרתי כאן בעבר. ראיתי גם מעיל מנומר בפול אנד בר ומגפונים משגעים מנומרים ופרוותיים בזארה, אבל זה קצת יותר מדי hardcore בשבילי. אני מסתפקת בנגיעות קטנות של הטרנד הזה. כמובן שאין צורך להוסיף (ובכל זאת אני מוסיפה) שאני רק בעד פרוות סינתטיות. תנו לחיות לחיות, ולהבריא כמה שיותר מהר. אמן.