יום חמישי, 18 בפברואר 2010

נתגלו סימני ג'רמופוביה


זוכרים את הפרק ב"סיינפלד", שהעמיתה של איליין לעבודה מפתחת בגללה ג'רמופוביה? אני מתחילה להזדהות.
אני לא מחשיבה את עצמי לחולת ניקיון. אני מנקה את הבית רק כשאני חייבת ולא יכולה כבר להעלים עין מתלתלי האבק בפינות החדר (דבר שלצעקרי קורה די מהר כשגרים בדירה עם חצר שהדלת אליה פתוחה רוב הזמן בגלל החתולים).
אני בהחלט יכולה אבל לראות מאיפה מתפתח כל עניין החרדה מחיידקים וממגע עם אנשים אחרים ומדי פעם אני גם מבחינה אצלי בתסמינים של העניין הזה. לדבר למשל בטלפון נייד של מישהו אחר - זה נראה רק לי דוחה או שזה דוחה את רוב האנשים? השבוע מישהו אצלי בעבודה, שפגשתי אותו רק באותו היום, רצה להעביר לי את הנייד שלו כדי שאדבר עם האדם שהיה על הקו לקבל כמה פרטים וזה פשוט עורר אצלי הרגשה של גועל, כאילו הוא ביקש ממני לנפח בלון שהוא הרגע סיים לנשוף לתוכו וסימני הרוק שלו עדיין נראים על הפיה של הבלון. אולי זה קשור לכמה מטופח ונקי נראה האדם שמוסר לך את הנייד שלו, אבל המחשבה על לדבר לתוך הפומית שמישהו אחר נשף עליה הרגע את הבלי ארוחת הצהריים שלו ולהצמיד אליי לאוזן וללחי מכשיר שלפני רגע היה צמוד לעורו של אדם זר, פשוט עוררה אצלי באותו הרגע רתיעה אינסטינקטיבית.

או למשל ישבתי השבוע על כיסא מרופד בתור בקופת חולים ושמתי לב שלכיסאות שלידי היו כתמים מחשידים ממש במרכז המושב. מה לעזאזל קרה שם שגרם לכיסא להתלכלך ככה באמצע פרוזדור של קופת חולים?! הדמיון שלי כמובן סיפק לי כבר כמה וכמה הסברים דוחים אפשריים לעניין. או כשנוסעים באוטובוס, במיוחד בקווים בתוך העיר, ומחזיקים בעמוד כדי לא ליפול או לוחצים על הפעמון כשרוצים לרדת בתחנה הבאה, והאצבעות שלך חוזרות עם שמנוניות לא מוסברת. תגידו לי אתם, זה לא דוחה? זה גורם לך להתחיל להבין את הלך המחשבה שהוביל את מייקל ג'קסון לחבוש מסיכת מנתחים בכל פעם שיצא החוצה מביתו. ואם כבר, אז תוסיפו לזה מצדי גם כפפות.


זה גורם לי גם להבין יותר את גיסתי האיסטניסטית, שכבר שנים אני לועגת מאחורי גבה (ולפעמים גם בפניה) לאובססיית הניקיון שלה. שתבינו, שבשלב שהילדים שלהם התחילו ללמוד לאכול בכוחות עצמם, היא ואחי היו מאכילים אותם ביחד - אחי היה מחזיק להם את הידיים וגיסתי היתה מאכילה אותם בכפית. הכול כדי שהם לא יתלכלכו. זה כמובן לא מנע ממנה למרות זאת להחליף להם בגדים 4-5 פעמים ביום.

מזל שאני לא (או עוד לא) היפוכונדרית או ששפעת החזירים היתה הקש האחרון עבורי. קודם כל, זה לא שאני מסתובבת כל היום ולוחצת לאנשים ידיים ושנית, אני (טפו טפו) די חסינה לכל השפעות שמבקרות אצלנו מדי פעם. משום מה (למרות תזונה לקויה בעליל שבה אני מתמידה), חיידקי השפעת כנראה לא מוצאים אצלי משכן חמים ומזמין עבורם ונוטים לעזוב אותי לנפשי.

טוב, היום התארחתם בפינתו של מוישה אופניק. יש ימים כאלה, מה לעשות. ואם לעבור לקראת הסוף לנושא שונה לגמרי - אז הצלחנו השבוע סוף כל סוף לראות את הסרט "אווטאר". מדובר בחוויה קולנועית סוחפת ומרגשת. אני לא רוצה להיכנס פה יותר מדי לפוליטיקה, אבל מעצבנת אותי ההקבלה שהפלשתינאים מנסים לעשות בינם לבין אנשי הנא'בי בסרט. הנסיבות ההיסטוריות והעכשוויות כאן בארץ שונות לגמרי ממה שמתואר בסרט.
בעצם יש נקודת השקה אחת לניצני הג'רמופוביה שלי - את משקפי התלת מימד שחילקו לנו בכניסה לסרט ניקיתי כמובן טוב טוב בעזרת המטלית הלחה שסופקה לנו לבקשתי לצורך העניין.

5 תגובות:

  1. אני לא יודעת אם אני באמת היפוכונדרית, אבל גם אותי דברים כאלה מגעילים, למרות שאת צריכה לראות איך החדר שלי נראה (למרבה האירוניה)...
    אני דווקא ראיתי אוואטאר ולא התרשמתי כל כך (בכלל, למען האמת). כנראה ציפיתי ליותר מדי כשעשו לסרט כל כך הרבה יחסי ציבור.

    השבמחק
  2. כמה שאת צודקת!!! גועל רפש!

    השבמחק
  3. הרבה זמן לא יצא לי לקרוא את הבלוג שלך. מאוד נהניתי מהבלוגים האחרונים!!!

    השבמחק
  4. לאנונימיים - תמיד טוב לשמוע שמסכימים איתי ובמיוחד שנהנים לקרוא אצלי (-:.

    השבמחק
  5. אני סוג של בדיחה פנימית במקום העבודה שלי... כבר למדו לא להיעלב מהעובדה שאני נגעלת מה-כ-ל... אני מלכת החיטוי.

    השבמחק