תרקוד כאילו שאף-אחד לא רואה אותך

גם אני הייתי פעם בסדנת "I am" או "מהות" כפי שהיא נקראת היום. זה לא שינה אצלי משהו מהותי, רק עזר לי להשתחרר קצת בזמן שאני רוקדת כי היינו מתחילים חלק מהפגישות בריקוד חופשי ככה סתם באמצע היום.
אני זוכרת שקראתי פעם מזמן בספר ציטטות את האימרה שפסימיסט הוא אופטימיסט שניסה את התיאוריה שלו הלכה למעשה. אפשר להגיד שאני מאותם אופטימיסטיים שהתפכחו עם הזמן, אבל עמוק עמוק בפנים, עדיין קיימת אצלי אותה ילדה נאיבית ואופטימית, שהיתה בטוחה שהעתיד יהיה מזהיר, גם אם ההווה אינו כזה.

בכל מקרה, נתקלתי בקטע הבא, שהיה תלוי על לוח המודעות באחד ממקומות העבודה שלי, וחשבתי לחלוק אותו איתכם.

"אנו משכנעים את עצמנו שחיינו יהיו טובים יותר אחרי שנתחתן, אחרי שיהיו לנו ילדים.
אנו מתוסכלים כי הילדים אינם מספיק גדולים, ושנהיה מאושרים יותר כשהם יגדלו.
אחר-כך אנחנו מתוסכלים כי הם מתבגרים וקשה איתם. אנו בטוחים שנהיה מאושרים יותר לאחר שהם יעברו את השלב הזה.
אנחנו אומרים לעצמנו שחיינו יהיו טובים יותר ויהיו מושלמים כשהבן/בת זוג שלנו יצליח יותר, כשתהיה לנו מכונית טובה יותר או בית גדול יותר, כשנוכל לנסוע לנופש, כשנהיה בפנסיה.
האמת היא שאין זמן טוב יותר להיות מאושרים "מעכשיו". אם לא עכשיו אז מתי?
החיים תמיד מלאים באתגרים ומכשולים. עדיף לקבל זאת ולהחליט להיות מאושרים בכל מקרה.
מישהו אמר פעם: "משך הרבה זמן היה נדמה לי ש"החיים האמיתיים" היו אמורים להתחיל עוד מעט. אך תמיד היה מכשול אחד. בעיה שעלי להתמודד איתה, פקס לא פתור. חוב שצריך לשלם, אז החיים היו אמורים להתחיל. עד שהבנתי שהמכשולים האלה הם הם החיים שלי".
הפרספקטיבה הזאת עזרה לי להבין שאין דרך לאושר. האושר הוא הדרך לכך. יהיה טוב אם תשמור כל רגע טוב שיש לך לבד או עם מישהו מספיק מיוחד ששווה לבלות את זמנך איתו כי תזכור, הזמן לא מחכה לאף-אחד.
לכן, תפסיק לחכות עד סוף הלימודים, עד שתרד במשקל, עד שתתחתן, עד שהילדים שלך יעזבו את הבית, עד שתתגרש, עד יום שישי בערב או עד יום ראשון בבוקר, עד הקיץ, עד הסתיו, עד החורף או האביב או עד שתמות כדי להחליט שאין זמן יותר טוב להיות מאושר.
האושר הוא דרך לא גורל.
תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף
תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך
ותרקוד כאילו שאף אחד לא רואה אותך".

מקווה שלא חפרתי לכם יותר מדי ושהקטע הנ"ל ידבר אליכם כפי שדיבר אליי. זו עצה טובה ופשוטה לחיים שיפה בתיאורה אך קשה לפעמים לזכור ליישם אותה במהלך חיי היום-יום.

שיהיה לכם סופ"ש מקסים.

תיק תיק

אנשי האקסוסריז מתחלקים לשלוש קבוצות: כאלה שהכי אוהבים נעליים, כאלה שהכי אוהבים תיקים וכאלה שהכי אוהבים את התכשטת. האמת שזו חלוקה שאני החלטתי עליה כרגע ואני אפילו לא בטוחה אם נעליים נכנסות תחת ההגדרה של אקססוריז או לא, אבל אני חותרת לפואנטה מסוימת. אני מצדי, כפי שכבר הזכרתי כאן בבלוג, חולת נעליים. זה האביזר שהכי עושה לי את זה. אחיינית שלי לעומת זאת אוהבת יותר תיקים ואומרת שזה הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו כשהיא רואה נשים ברחוב. אני כמובן מסתכלת על הנעליים. תיקים פחות עושים לי את זה. זה לא אומר שאני לא אוהבת ומעריכה תיקים מעוצבים, אבל אין לי כמיהה מטורפת לעניין ותיק רק נראה לי פריט נחמד להשלים אתו את התלבושת, אבל לא הדבר הכי בולט בה.

לאמא שלי, שהיא כאמור אספנית לא קטנה, יש אוסף של תיקים מכל המינים ומכל הסוגים, חלקם שווים יותר וחלקם שווים פחות. כמה מהם עשו את דרכם אליי ואני מציגה כאן כמה נבחרים.

תיק אוכל שאיבד את ייעודו המקורי וכעת משמש לאיחסון בקבוקי הלקים שלי

התיק החום הנ"ל שכב אצלי הרבה שנים עד שלאחרונה התחלתי שוב לעשות בו שימוש ואז גיליתי גם להפתעתי שככל הנראה מדובר בתיק ג'וצי מקורי. אמנם חבוט, ישן ומשופשף, אבל בכל זאת - יש לי תיק של ג'וצי.


שני התיקים האחרונים ממש מזכירים תיקי סבתא ואני בעיקר שומרת אותם בשל מראה הווינטג' שלהם שאני כל-כך אוהבת.

מזעזע או משגע

לפעמים עקרונות לחוד ומציאות לחוד. חיפשתי וחיפשתי טייטס עם דוגמה שאני אוהבת בחנויות בכל מיני מקומות ופשוט לא מצאתי. התחלתי כבר לתהות איפה לעזאזל כל הפרחות קונות את הטייטס שלהן?! אין לי מושג. זו פעם ראשונה שאני מחפשת כזה פריט. התחשק לי לעצור נשים עם טייטס ברחוב ולשאול אותן איפה הן קנו אותם. בסוף נאלצתי להתפשר על העקרונות שלי וקניתי בכל זאת טייטס באמריקן אפרל. התנחמתי במחשבה שהוא עלה רק 30 ש"ח יותר מטייטס מזעזעים שראיתי במנגו.

מכיוון שזה לא אאוטפיט שאני רגילה ללבוש, מצאתי את עצמי מהססת מול המראה, בייחוד לאחר שבעלי הזדעזע מהלבוש שלי ואמר שאני לבושה כמו ברבי, ולא במובן הטוב של המילה. אז אני מעלה את התמונות לשיפוטכם וחונכת כאן פינה חדשה, במשקל ששון או אסון וכל הקטע הזה. מה דעתכם? אפשר להסתובב ככה בחוץ או שהתמונות קשות מדי? להזכירכם, אני כבר לא פרגית צעירה, כך שצריך לשקלל גם את זה בחישובים לחיוב או לשלילה.

והרי התוצאות ועיקרן תחילה

בסוף במקום צעיף אחד – יצאו לי שלושה. נשאר לי כל-כך הרבה בד אקסטרה לאחר שסיימתי להכין את הצעיף עיגול, עד שהכנתי גם צעיף דומה בעל מימדים קטנים יותר, כמו בפוסט הזה וצעיף נוסף עם פרנזים, כמו בפוסט הזה (את הקישור לצעיף הפרנזים ראיתי במקור בבלוג של מורן יוסף).

אחרי שהלכתי לתופרת בכפר-סבא ביום שישי כדי שתגזור ותתפור לי את הצעיף והיא רצתה עבור העניין הפעוט הזה לגבות תשלום של 60 ₪ (!), מה שהיה מוריד לטמיון את כל התוכנית שלי לחסוך בעלויות, ישבתי לסירוגין כל השבת ותפרתי ביד את שני הקצוות הארוכים מאוד של הצעיף (כי אין לי מכונת תפירה) וזה מה שיצא:

הפסים בצעיף הזה יצאו לי בכיוון ההפוך ממה שהתכוונתי (לרוחב במקום לאורך), אבל לא נורא, הטעות הזו תוקנה כבר בצעיף הקטן יותר.

שני הצעיפים נראים מאוד דומים בתמונות, אבל מדובר בכמויות שונות לחלוטין של בד. צעיף אחד הוא פשוט עצום ממדים, כמעט בגודל של בן-אדם והשני בגודל סטנדרטי יותר וכאמור הפסים פונים לכיוונים שונים.

הלכתי אתמול עם הצעיף עם השלישי והאחרון שהכנתי, עם הפרנזים, וקיבלתי עליו הרבה מחמאות. כמעט התביישתי להגיד שאני עשיתי אותו כי העניין הצריך כל-כך מעט עבודה מצדי. רק גוזרים, מותחים וגמרנו, הצעיף מוכן. Peace of cake.

בגלל שלא שמתי תמונות של החתולים החמודים שלי כבר הרבה זמן והם ממשיכים לדפוק פוזות ומרוויחים ביושר את הזכות להופיע כאן, קבלו תמונות של שוקי מניוקי על זרוע הספה בסלון:

ושל שושה, החתולה הכי נשמה בעולם, שלפעמים באה לארח לי חברה על השולחן ליד המחשב כשאני יושבת לכתוב פוסטים ולגלוש.


ולסיום, תראו את כורסת הבטון שאמא שלי מצאה לנוח בה במהלך סיבוב שעשינו ברחוב לילינבלום. לא מאוד נוחה, אבל יש לה את הקטע שלה. כמו שאתם רואים, קטיעת ראש היא תכונה משפחתית אצלנו.

שמלת השבת שלי

שבת מאוד חברתית עברה על כוחותינו. בשישי אנחנו אירחנו קרובי משפחה והכנו בשר על האש, צורת האכילה שהכי חביבה על בעלי וביום שבת התארחנו אנחנו אצל חברים לארוחה ביתית משובחת כמו שאני אוהבת.
לבשתי לכבוד האירוע שמלה שקניתי בזמנו בחנות הוינטג' "סטלה" ברח' אחד העם 51 בת"א. היא נראית לי כמו שמלה מקורית משנות ה-80, אבל אי אפשר באמת לדעת. הכי אהבתי בשמלה את השרוולים עם הרצועה שסוגרת אותם כלפי מעלה. יש לי חולשה לאלמנט הזה בבגדים משום מה. היא קצת דוסית בעיצוב שלה, אבל לפעמים זה בדיוק מה שבא לי ללבוש, בגד שמכסה אותי היטב (האמת שזה קורה לי לא מעט. כנראה עוד שריד מעברי האפל).


ביום שישי הספקתי גם לצאת לסיבוב עם אחיינית שלי וראינו את התיק הזה ב-"twenty four seven", חנות שאני בד"כ לא נכנסת אליה בשל פלח הגילאים הצעיר שאליה היא פונה. התיק כלב הזה הוא לא משהו שאני הייתי עושה בו שימוש, אבל הוא ממש חמוד. לבחורות אמיצות יותר או צעירות יותר הוא יכול להוסיף נופך פריז הילטוני משעשע לתלבושת ממוצעת.

סאב קוץ' מילגה (הכל אפשרי)

נוף הררי בכפר פלוגה שבהודו

בעלי משוגע על הודו. הוא היה שם כבר 3 פעמים ועוד היד נטויה. מצדו הוא יכול לעזוב את הכל עכשיו ולעלות מיד על הטיסה הבאה לדלהי.
הוא אוהב את הנופים בהודו, את האנשים, את האוכל, את החופש, את הטיולים, את המקדשים, את הצבעים ונדמה לי שאפילו את הריחות.
אחרי שנסענו ביחד לטיול לתאילנד כהכנה לדבר האמיתי וכדי להרגיל אותי באיטיות להודו דרך ההיכרות עם ארץ דומה לה אך יותר מערבית, מעין "הודו לייט", נסענו שנה לאחר מכן להודו לתקופה של כחודש. תקופה שנחשבת לקצרה יחסית כשמדובר בטיול בארץ כל-כך רחבת ידיים.

הודו ידועה כארץ של ניגודים ואני יכולה להבין למה. מצד אחד יש שם נופים מדהימים, ארמונות זהב ואנשים שיש להם נהג פרטי צמוד ומצד שני קיימים שם גם עוני, חולי, עליבות וסחי מהגרועים בעולם. החוויה שלך מהמקום הזה בדיעבד תלויה כנראה בהודו בה אתה בוחר להתמקד, על מה אתה מסתכל וכמה זה משפיע עליך.
סה"כ חייו של התייר הממוצע בהודו די טובים. רופי אחד שווה לשמונה אגורות שלנו או לשני סנט בכסף אמריקאי. זה אומר שרוב המערביים שמגיעים לביקור בהודו נחשבים, בסטנדרטים מקומיים, לאנשים עשירים. כשאתה מטייל בהודו אתה יכול לשכור ג'יפ, להתגורר במלונות סבירים, לאכול היטב, לטייל ולחיות כמו מלך תמורת סכומים לא גדולים במושגים ישראליים. זה כנראה גם ההסבר של המשיכה של המקום הזה בעיני בעלי.
בפני המטייל בהודו עומדות אינספור אפשרויות. הוא יכול לקום כל בוקר ולעשות אך ורק מה שבא לו לעשות. הוא יכול להמשיך לטייל לעיר או הכפר הבאים או להישאר במקום שהוא נמצא בו לאורך תקופה, הוא יכול לצאת לטיולים בטבע, הוא יכול לאכול ארוחת מלכים כל שעתיים אם בא לו.

טאלי - ארוחה עממית בהודו

אפשר להיכנס לחנות של חייט מקומי, להראות לו תמונה של שמלה מאיזה ז'ורנל והחייט יכין לך אותה תמורת סכום צנוע. אני למשל נכנסתי לחנות של חייט במנאלי ובחרתי בד שממנו הכינו לי פנג'בי, שזה הלבוש המסורתי בצפון הודו. בעוד הסארי הפופלארי יותר בדרום הארץ מורכב ממעין שמלה מתלפפת, הפנג'בי מורכב מחליפת מכנסיים עם חולצה מאוד ארוכה שלה מתווסף בד"כ גם צעיף יפה.


בדרמסלה אפשר גם לקחת קורסים בבישול, בעיסוי או ביוגה. כששהינו בכפר בשם באגסו בדרמסלה השתתפתי במספר שיעורי צורפות והכנתי תכשיטים פרי עיצובי – טבעת, עגילים ותליון.


הודו היא בהרבה מובנים כאמור ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל רק עבורנו התיירים. בפני התושבים המקומיים האפשרויות הללו סגורות ברובן. אם נולדת בהודו למעמד הנמוך, הלך עליך. זה המעמד שאליו תשתייך כל חייך. אם נולדת להורים קבצנים, זה מה שאתה תגדל להיות – קבצן, ואף אחד מהמקומיים לא ירחם עליך על כך. מבחינתם זה עניין של קארמה. להרבה מערביים נוח באמת להתעלם מהתנאים המחפירים שבהם חיים ההודים שביניהם הם מטייילים בטענה ש"זה לא מפריע להם. הם חונכו לשמוח במה שיש להם ולהכיר בכך שאולי בגלגול הבא ישפר עליהם גורלם". אני לא קונה את הטיעון הזה. היום, כשהודו כל-כך חשופה לתרבות המערבית ותיירים מכל העולם מציפים אותה, אפילו ההודי העני ביותר מודע לכך שקיימת גם דרך אחרת של חיים ושגורלו של אדם בחיים הללו לא חייב להיקבע עם לידתו.

קאלי - אלת המוות וההרס

קשה היה לי להיכנס לחוויה וליהנות בהודו בצורה חופשייה מדאגות כשכל הזמן ראיתי סביבי ילדים שמתחננים לאכול וקבצנים מוכי צרעת, כשמכל עבר הילכו פרות מזות רעב ברחובות והשאירו אחריהן שבילים מכוסים בחרא שהתערבב בגשם שירד וזרם ברחובות, כשבכל מקום בו הראינו את פנינו הזרות משכנו בעקבותינו תחנונים לכסף ו/או פניות חוזרות ונשנות שניכנס לחנות רק לרגע לראות את מרכולתם, כשעל כל צעד ושעל שעשיתי באיזורים הומי אדם מישהו פנה אליי בבקשה לעזרה.
אולי אם הייתי מטיילת שם תקופה ארוכה יותר, הייתי מפתחת עור עבה יותר ולא הייתי כבר שומעת ורואה אותם, כמו שאמרו לי מטיילים ותיקים יותר שקורה לאחר תקופה, אבל אני הרגשתי רוב השהות שלי שם נקיפות מצפון על כך שאני באתי לכאן ליהנות והם חיים כאן בסבל. אין ספק שהודו היא מדינה מעניינת ומרתקת אך לא פשוטה. זה בערך המקום היחידי בו ביקרתי במהלך הטיולים שלי בעולם, שגרם לי לחשוב שהבעיות שלנו כאן בישראל אינן כל-כך גרועות אחרי הכל ושבסופו של דבר עדיין עדיף להיות ישראלי מאשר הודי.

מחכים לביאת H&M

אני מחפשת מדי פעם עדכונים באינטרנט ובעיתונים לגבי התחלת העבודה על החנויות של H&M שאמורות להיפתח כאן בקניוני עזריאלי ובינתיים אין תזוזה בעניין, לפחות למיטב ידיעתי. קראתי שהחנויות אמורות להיפתח בפסח 2010. בקצב הנוכחי, אני לא רואה איך זה קורה. כמה זמן צריך לחכות להם? לפחות בעבר יצא לי לקפוץ לחנויות שלהם בחו"ל, מה שלא הולך לקרות שוב בעתיד הנראה לעין. עד שהם ינחתו סוף כל סוף בארץ, החלטתי להעלות כאן תמונות של כמה מהפריטים שקניתי ברשת במהלך השנים האחרונות במסגרת טיולים שערכתי באירופה (ספרד, הולנד וצ'כיה, אם אתם חייבים לדעת). מסתבר שקניתי בעיקר חולצות.

וז'אקט אחד

סה"כ המבחר שם מזכיר את זה הקיים בזארה. הייחוד של הרשת הזו לדעתי הוא במחלקות הלבנים והאקסוסוריז שלה, מחלקות שלפעמים הן כל-כך גדולות, עד שהן זוכות לחנות משלהן.
ואגב, חדשות טובות לתושבי השרון. יש דיבורים על פתיחת סניף נוסף של הרשת במתחם G בכפר-סבא. הנה קישור לידיעה.

ולסיום, לפעמים נופל לי האסימון קצת באיחור. אולי זה קשור לשבוע המאותגר מחשבית שעבר עליי וגרם לי לתסכולים רבים בכל פעם שניסיתי להעלות פוסט לבלוג עד שלבסוף לקחתי מרווח נשימה מהמחשב. בשבוע שעבר לובה הסופר נחמדה והאופנתית, שכותבת מדי פעם חוץ מאשר בבלוג שלה, I heart fashion, גם באתרי אופנה שונים, כתבה עליי ב"במודה" במסגרת כתבה על "5 בלוגי אופנה ששווה להכיר". אז לובה, תודה רבה על הפרגון והאמון. תמשיכי להיות נחמדה ואכפתית כמו שאת עכשיו ולקדם כל מיני אג'נדות בבלוג שלך.