סוף טוב הכול (די) טוב

הספקתי לקפוץ השבוע לגיחה ממש קצרה לשוק הפשפשים ביפו ובדקתי כמה חנויות מנורות במתחם כדי לחפש בסיס חדש למנורה שלי במקום זה שנשבר. להפתעתי לא מצאתי באף חנות בסיסים מזכוכית, אבל אחד המוכרים היה יצירתי והציע לי להשתמש במה שאמור היה להיות בית המנורה בתור בסיס. מכיוון שהחלק לא עלה הרבה כסף, החלטתי ששווה לנסות ולהפתעתי זה עבד! נראה לי שמי שלא יודע שמדובר בחלק שלא שייך למנורה במקור, לא יעלה על זה לבדו. אני חושבת שעם הזמן אני בכלל אשכח איך נראתה לפני כן מרוב שהחלק הזה משתלב היטב במראה הכללי שלה.
קצת הצטערתי שלא היה לי זמן לשוטט קצת יותר בשוק ולקפוץ אולי גם לחנות בגדי יד שנייה של דוריס מאסטרפיס, אבל זה יצטרך לחכות לפעם אחרת.
עכשיו אני צריכה לקוות שהחתולים יהיו נחמדים ולא ישברו לי אותה שוב. Fat chance of that או בעברית – זה בטח רק עניין של זמן עד שזה יקרה (אופטימית שכמותי).

החלק ה"חדש" הוא הקערה ההפוכה למטה

באותה הזדמנות אני מעלה כאן תמונות של חנות יד שנייה ממרכז ת"א, "אהבה לשנייה" ברח' רשי"י, שגם אליה נכנסתי השבוע במהלך חיפושיי אחר החלק המתאים למנורה, כי מלכתחילה התעצלתי להגיע עד לשוק ביפו. לא מצאתי שם את מבוקשי, אבל תראו כמה מעניין המבחר בחנות.

ותקשיבו, אם אתם נכנסים לכאן ונהנים (או לא נהנים) ממה שאתם קוראים/רואים, תנו קצת פידבק בתגובות. זה מרפה את ידיי שכמעט רק לובה הנחמדה מגיבה.

על נשים וערפדים

פולקלור הערפדים קיים בתרבות האנושית מזה עידן ועידנים. מסיבות כאלו ואחרות היתה לבני האדם כמעט מאז ומתמיד משיכה מורבידית לסיפורי הפנטזיה הללו על יצורים דמויי אדם שמוצצים דם וחיים לנצח.
בספרות הרומנטית באמריקה מוקדש חלק נפרד לז'אנר הזה ומאות אלפי נשים קוראות בשקיקה סיפורים מהזן המודרני של דרקולה. הסדרה "באפי ציידת הערפדים" וסדרת הבת שלה "אנג'ל" קמו לתחייה על רקע העניין בתחום הזה על שלל המטאפורות והסמליות הקיימים בו.
לי מאז ומעולם היתה העדפה לסיפורים שאינם מבוססים על מקרה אמיתי (בשביל זה יש לנו את החיים וחדשות, לא?) כמו גם נפש רומנטית וחולמנית וכמובן שמתוך כך ז'אנר הערפדים הוא אחד מהחביבים עליי.
בזמנו יצא לי אפילו להיות בארה"ב בזמן שהתקיים בשיקגו כנס של מעריצי באפי והחלטתי לקפוץ לעיר במיוחד לשם כך ואף הצטלמתי עם השחקן שגילם את דמותו של ספייק הערפד בסדרה. זו הייתה חתיכת חוויה.

לאחרונה, הטרנד הזה של ערפדים נכנס להילוך גבוה. זה התחיל עם סדרת הספרים של שרלין האריס, על הרפתקאותיה של המלצרית סוקי סטאקהאוס והחבר הערפד שלה ביל, שבהמשך עובדה לסדרת הטלוויזיה המצליחה "דם אמיתי" והמשיך עם רביעיית הספרים של סטפני מאייר והסרט שיצא בעקבות הספר הראשון בסדרה, "דמדומים".
ראיתי את שתי העונות של הסדרה "דם אמיתי" ומאוד אהבתי. הסדרה היא מבית היוצר של HBO, כך שהיא מאוד נועזת, מעין "באפי" למבוגרים יותר.

את סדרת הספרים של סטפני מאייר והסרט "דמדומים" פטרתי בהתחלה כמיועדים לבני נוער בלבד. אבל כשהוט העניקו את "דמדומים" בתור סרט מתנה באחד ממבצעי סוף השבוע שלהם, החלטתי שלא יזיק לבדוק את העניין מקרוב וצפיתי בו. אני לא יכולה לומר שמאוד התלהבתי מהסרט, הוא היה בסדר, אבל בתור סאקרית של ערפדים החלטתי בכל זאת לתת צ'אנס לספרים של מאייר, בייחוד לאחר שבלוגרית אמריקאית שאני אוהבת הודתה בחצי פה שהיא קוראת את הספר השני ומאוד נהנית. מכיוון ש"ראיתי" כבר את הספר הראשון, סרתי לסטימצקי וקניתי גם אני את הספר השני, new moon, ולהפתעתי הרבה הוא היה קולח וסוחף.

כרזת הסרט "דמדומים", שנעשה עפ"י הספר הראשון בסדרה

הספר השני בסדרה

הספר השלישי בסדרה

הספר הרביעי והאחרון בסדרה

הסופרת היא אמנם מורמונית שדוגלת בלא לקיים סקס לפני החתונה (לא שזה מסר כזה בעייתי בהתחשב בטווח הגילאים אליו פונים הספרים הללו במקור), אבל היא כותבת בצורה עשירה ומלאת דמיון, שגורמת לך להישאב לתוך הספר על שלל דמויותיו הצבעוניות. היא פשוט יודעת כיצד לספר סיפור בצורה מרתקת. קראתי ברשת התייחסות לספרים הללו כפורנו רגשי ויש בזה משהו. אולי זו הסיבה שהספרים הללו מדברים יותר לפלח הקוראים הנשי. זו אולי גם מהות המשיכה של נשים לז'אנר הערפדים, כפי שהסבירה לי את זה אחייניתי. מעין רומנטיקה טוטאלית, שמתעלה על הכל, כולל על המוות.
אני מצדי מודה שתמיד היתה לי משיכה לגיבורים ספרותיים כהים, מהורהרים וקצת מסוכנים דוגמת מר רוצ'סטר ב"ג'יין אייר", מר דארסי ב"גאווה ודעה קדומה" והית'קליף ב"אנקת גבהים", שאולי מזכירים במידת מה את האב-טיפוס של הגיבור הערפדי הרומנטי.
בסופו של עניין, אחרי שקראתי את הספר השני ברביעיית הספרים, חזרתי לחנות ורכשתי גם את שני הספרים האחרונים בסדרה וכך ביליתי את רוב זמן הפנאי שלי בחגים.

קראתי אח"כ ביקורות באינטרנט (זהירות, ספויילרים) על איך הספרים הללו משחיתים את נפשן הרכה של נערות צעירות וגורמים להן לחשוב שבשביל אהבה צריך לוותר על הכול ושהם מאוד לא פמינסטיים ודוגלים בנישואים וילדים בגיל צעיר על חשבון ההתפתחות האישית של הגיבורה הראשית ועל איך שהגיבורה מאוד פאסיבית לצד הדמות הגברית הדומיננטית והמוכשרת יותר, אבל אני כבר מספיק מבוגרת להתייחס לספרים הללו כממתק שהם ולא כיותר מכך.

אצל הדודה והדוד

יום החג אתמול דווקא התחיל באופן רגוע יחסית. תכננתי מקסימום לנקות את הבית. בדיוק כשהתכוונתי להשתטח על הספה בסלון ולהמשיך לקרוא עוד קצת בספר שלי כדי לצבור אנרגיה לניקיונות, קפץ פתאום בעלי שנזכר שבעצם הוזמנו לארוחת צהריים אצל דודה שלו ברמת-גן ואנחנו צריכים לצאת לדרך תוך רבע שעה כדי להגיע לשם בזמן. במקרים כגון אלה, אין זמן להתברבר ולהתחיל להתלבט מה ללבוש, כך שהלכתי על תלבושת האל-כשל שלי.
לכל אחד יש כמה תלבושות כאלה, איזה סט בגדים שהוא יודע שנראה טוב ביחד ומתאים לאירוע כזה או אחר. תלבושת אחת כזו שלי מורכבת מחצאית בלון שקניתי עוד לפני שחצאיות כאלה נהיו יחסית פופולאריות לאחרונה, בבוטיק של בגדי מעצבים בגבעתיים שנקרא גוטיק. החצאית היא של המעצבת גילה אילוז, בעלת המותג NELA. צירפתי לה חולצה פשוטה לבנה מסלון ברלין, שרשרת ונעליים וזהו, הייתי מוכנה. לפעמים אני מצליחה להפתיע לטובה את בעלי בכמות הזמן שלוקח לי להיות מוכנה ליציאה. דווקא הוא זה שהיה בעייתי הפעם והתלבש במכנסי ברמודה, טי שרט ונעלי אצבע. טענתי בפניו שהלבוש הזה עלול להיתפס על ידי הדודה הפולנייה שלו כהפגנת חוסר כבוד כלפיה והוא החליף למשהו מושקע יותר. בסוף התברר שהוא צדק ואני טעיתי (אירוע נדיר לכל הדעות). כל שאר הנוכחים בבית הדודה היו לבושים בבגדים מאוד יום יומיים ואנחנו היינו היחידים שטרחו להתלבש לכבוד החג. אולי זה שריד נוסף מימיי כדתייה, כשהיינו מתלבשים לכבוד שבת המלכה. בכל מקרה, אני עדיין טוענת, שאם כבר יש סיבה רשמית להתלבש יפה, למה לא לנצל אותה.

ולסיום, מה יותר חמוד מחתול ישן?

שני חתולים ישנים!

יד שנייה מעיר הקודש

באופן כמעט חסר תקדים, יצא שגם ביום שישי הזה, שבוע בלבד לאחר המפגש הקודם, ערכנו בנות משפחתי ואני ביקור נוסף בחנויות יד שנייה, רק שהפעם נסענו קצת רחוק יותר מהמרכז. אחותי הירושלמית רצתה להראות לי שגם בעיר הקודש ניתן למצוא חנויות יד שנייה שוות.
התחלנו את היום בביקור בחנות יד שנייה חדשה יחסית בירושלים שנמצאת ברח' יהושע בן גמלא 9 בשכונת קטמון, קרוב למושבה הגרמנית ונקראת פשוט בשם "גמלא". מדובר בבוטיק בגדי יד שנייה שלא נופל ביופיו ובמבחר שלו מחנויות יד שנייה בת"א ואולי אפילו עולה על כמה מהן. הבגדים מסודרים על מתלים ומדפים בצורה שבה נוח לסרוק אותם וההיצע משובח ברובו. אין את הצפיפות ועומס היתר שמקשים בכמה חנויות להתרשם מהבגדים במקום ומצריכים חפירות ארכיאולוגיות מתישות. המחירים ברובם נוחים, אם כי על הפריטים היותר שווים, המחיר קצת עולה.
מכיוון שאני מנסה לאחרונה להצטמצם בקניות (לא שזה הרושם שמתקבל מכל הביקורים הללו בחנויות יד שנייה), קניתי רק כובע וינטג'י שהזכיר לי מאוד את הכובע מהתמונה בפוסט הזה של standing ovation. כחובבת אקססוריז, יש לי כמובן גם אוסף לא קטן של כובעים. נקווה שיהיה לי את האומץ לעשות בו שימוש ולתת כבוד לאותו קשיש ירושלמי שבטח פעם הוא היה שייך לו. מדדתי גם אוברול משובץ נחמד, אבל הוא היה גדול מדי עליי.

אחייניתי האמיצה שוב קנתה שמלת וינטג', הפעם קצת פחות נועזת, אבל עדיין יפה מאוד + חגורת עור והסכימה לדגמן לי אותם מאוחר יותר בדירתה השכורה החדשה בשכונת רחביה.

אחרי "גמלא", המשכנו לחנות יד שנייה נוספת, שנמצאת ברח' עמק רפאים, הרחוב הראשי של המושבה הגרמנית. הרחוב הזה הוא מעין שינקין הירושלמי. רחוב מאוד אופנתי עם הרבה חנויות ובתי-קפה ותיירים מכל העולם שמסתובבים לאורכו. חנות יד השנייה שם נראית כאילו שהיא נמצאת במקום כבר הרבה שנים והיא יותר שילוב של חנות ובזאר מאשר חנות פרופר (לא ראיתי שם וכתובת. היא ממוקמת יחסית בתחילת הרחוב, מול המקום שבו היתה פעם "החגיגה של באבט").

כאן כבר היה המון בלאגן וגיבוב והיה קשה למצוא משהו. הדברים מונחים בערימות ללא סדר מסוים וכשהם כבר תלויים על מתלה, הדוחק הוא כזה שקשה לשלוף משם איזה בגד. קשה גם להסתובב בחנות מרוב דברים שפזורים בכל מקום. היו שם גם כלי בית ועוד כל מיני פיצ'יפקעס חוץ מבגדים והמחירים היו סבירים ביותר. אחיינית אחת שלי קנתה שם סט כלים לבן עם לבבות אדומים לדירה החדשה ואחיינית שנייה שלי קנתה שם תיק אופנתי לערב, סוודר וחגורה. אני שקלתי לקנות תיק קלאץ' מעור אדום, אבל בסוף ויתרתי. יש לי כבר יותר מדי תיקים ואדום הוא ממילא לא הצבע המועדף עליי.

.

אחרי עבודה כזו קשה, הגיע לנו גם לנוח ולהתאושש עם איזו ארוחת בוצריים וישבנו במסעדת לוצ'נה לא רחוק משם. אני מעלה כמה תמונות של המנות, שיהיה פה גם קצת food porn, אם כבר אנחנו עוסקים בהנאות הקטנות של החיים.

עוד חוזר הניגון

גם אמא שלי וגם אני בנות מזל סרטן. למי שלא יודע (או לא התעניין אף-פעם), חוץ מרגישות יתר, אחד הדברים שהכי מאפיינים את המזל הזה היא הנטייה לנוסטלגיה. כמעט כל מה שקרה בעבר נצבע אצל הסרטנים בצבע ורוד סכריני ותמיד נראה להם שבעבר היה הרבה יותר טוב ממה שהיה הלכה למעשה. זה נכון לא רק לגבי העבר הפרטי שלהם, אלא גם לגבי העבר הקולקטיבי הכללי. מכאן נובעת משיכה חזקה וכמעט בלתי נשלטת לחפצים מהעבר, גם חפצים אישיים שלהם וגם חפצים עתיקים באופן כללי.
אני למשל מאוד מתקשה להיפרד מדברים מעברי, שכן הם צופנים בחובם המון זיכרונות ועקב כך גם נושאים ערך רגשי מסוים. אבל אני עוד הגיונית. אני שומרת דברים רק כל עוד יש לי מקום לאחסן אותם ולא נותנת לבלאגן להשתלט. אצל אמא שלי העניין הזה הגיע לרמות קשות של אספנות. היא אמנם לא הגיעה למצב של אמא של זרוב מ"מחוברות", שלפי מה שהראו בתוכנית, כבר היה קשה אצלה לראות בית מרוב דברים שהיא אספה, אבל זה היה קרוב. שנים שאנחנו אומרים לה לזרוק או למסור דברים שהיא לא צריכה והיא עומדת איתנה בדעתה שיום אחד יהיה בהם שימוש. עקב התעוררות טרנד היד שנייה והסבתא שיק שפוקד את עולם האופנה והעיצוב זה זמן מה, היא עכשיו יכולה להגיד לנו: "אמרתי לכם!" ולצאת צודקת (ושלא תחשבו שהיא לא עושה את זה).
בכלל, נראה שכל דור או שניים, מתחילה נהייה אחר דברים שכבר היו בעבר ומעין חזרה לעידן קודם. כמו מעגל קסמים משופר. אותם הדברים חוזרים אבל באינטרפרטציה קצת יותר מודרנית, כמו טרנדים משנות ה-80 שחוזרים עכשיו בחלקם עם טוויסטים או הדגשים קצת אחרים.
השורה התחתונה היא שהבית של אמא שלי משמש לעתים כמעין תחנת מעבר לבגדים. ביקור אצלה דומה לפרקים לביקור בחנות יד שנייה. היא מראה לי בגדים שהגיעו אליה בדרך זו או אחרת, ואני עוברת עליהם ולפעמים מוצאת שם משהו שמוצא חן בעיניי (בכל זאת, בני-ברק. לא תאמינו איזה בגדים הדוסיות האלה לובשות לפעמים). מדי פעם אעלה כאן צילומים של המציאות הללו כדי שתוכלו גם אתם להתרשם.

הבגד הראשון שבחרתי להציג כאן הוא אחת מהמציאות היותר מוצלחות. כמובן שהייתי צריכה לקחת אותו לתופרת ולעשות בו כמה שינויים – קיצור המכפלת, הצרת ההיקפים והסרת השרוולים הארוכים שהיו לשמלה במקור. התוצאה הסופית דומה לשמלת פלאפר עם שרוולי עטלף משנות ה-20-30. יצא לי כבר ללבוש אותה לחתונה של חברים והיה ממש כיף לרקוד איתה כשכל הגדילים שעליה מקפצים לכל עבר.

הבנתי כבר שלהצטלם בערב זה לא רעיון טוב, אז הצילום האחרון מצורף רק כדי שתוכלו לראות (פחות או יותר) מה האורך של השמלה עליי.

Hard Candy

דילמה – מה לובשים להופעה של דראג קווינז? מצד אחד, את לא רוצה להגזים, שחלילה מישהו במועדון לא יחשוב שאת חלק מההופעה ומצד שני, בכל זאת צריך לעמוד בסטנדרטים מסוימים בתור אישה, שלא ייווצר מצב שהדראגיסטיות יאפילו עלייך לגמרי ויגרמו לך להרגיש כמו אישה מוזנחת שלא משקיעה בעצמה. אז כשהתלבשתי אתמול בערב לקראת יציאה למועדון אוויטה בת"א, נזכרתי באיזו כתבה שקראתי מתישהו איפשהו, שדיברה על זה שבעצם למה שלא תמיד נתלבש בבגדים היפים שלנו. יש לנו כל-כך הרבה בגדים מרהיבים תלויים בארון וכל-כך מעט הזדמנויות ללבוש אותם (זהו, כל החבר'ה שלי כבר נשואים). למה בעצם אנחנו מחכים? רובנו מתלבשות ביום-יום באותו שטנץ מוכר, בטוח ועייף. למה לא לצאת לסידורים בשמלה מהממת? למה לא ללכת לבית קפה באיזה אאוטפיט מושקע? (זה מזכיר לי גם סיפור שהסתובב בזמנו במיילים על אישה ששמרה כותנות לילה משגעות שלה להזדמנות מיוחדת שתבוא ואז היא מתה בגיל מבוגר מבלי שיצא לה ללבוש אותן אי-פעם והאחיינית שלה, שירשה את רכושה, נשבעה בעקבות זאת לעולם לא לחכות לאיזה רגע מיוחד כדי לחיות בו, אלא לחיות בכאן ובעכשיו).

אז אולי יציאה למועדון גייז זה לא בדיוק דוגמה לבילוי הכי יום-יומי שלי, אבל החלטתי עדיין להשקיע וללבוש שמלה שקניתי בזמנו וטרם יצא לי ללבוש אותה. היא נקנתה בשוק בצלאל, אבל עלתה יחסית הרבה בהתחשב במיקום שבו נרכשה. יש בתחילת השוק חנות שמייבאת בגדים של מעצבת צרפתייה שאינה מוכרת בארץ וכשפעם הסתובבתי לי לתומי בשוק במחשבה למצוא מציאות, הגעתי לחנות הזו ולא עמדתי בפיתוי. זה בכל זאת בסופו של דבר לא היה סכום כסף גדול יחסית לשמלה שאפשר ללבוש אותה בלב שקט גם לאירועים. לא כל-כך רואים את זה בצילומים (זה כנראה לא רעיון הכי טוב להצטלם בלילה), אבל יש לשמלה הזו המון פרטים קטנים, כמו שרוולים קצרים מטול, תחרה באיזור הצווארון וחגורה מקטיפה שנקשרת מאחור. גם הדוגמה על החלק התחתון עשויה ממעין שכבה דקה של קטיפה.

Hard Candy - הקוקטייל שהזמנתי (ומגיע עם סוכרייה על מקל בפנים).

נראה ונשמע כמו משקה של כוסיות, אבל עושה את העבודה

ציונה פטריוט וטלולה בונט בהופעה

בדיעבד, לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי. היה די חשוך במועדון וממילא לא היה סיכוי שמישהו יוריד את העיניים מהבמה ומדמויות צבעוניות כמו ציונה פטריוט או רמה רימינג (!) כדי להבחין בכלל במה לובשים האנשים האחרים במקום. נו, טוב. בסופו של דבר אנחנו הרי מתלבשים יותר בשביל ההרגשה הטובה שלנו מאשר בשביל משהו אחר.

אוסף פרטי

אם כבר בעיצוב עסקינן, אני רוצה להציג לפניכם שלושה מהציורים שתלויים אצלנו בדירה. אף אחד מהם אינו מאוד יקר, אבל אני מאוד אוהבת את כולם. הציור הראשון וללא ספק גולת הכותרת בכל הנוגע ליצירה מקורית אצלנו בבית, הוא ציור שציירה חברה אמנית שלי והעניקה לי אותו כמתנת נישואים (היא שאלה אם אני מעדיפה צ'ק או ציור שלה וכמובן שבחרתי באופציה השנייה מתוך היכרותי עם יכולת הציור שלה). קוראים לה מיקה טל והיא כרגע לא ממש מפורסמת, אבל אני בהחלט חושבת שיש לה את כל הנתונים לכך. פשוט אין לה מרפקים וכוח התמדה.
מיקה היא זו שבחרה איזה ציור להעניק לי ולא אני. עובדה ידועה היא שאמנים שונאים שקונים בוחרים ציור שלהם לפי דרגת התאמתו לסלון בביתם, אבל חוץ מזה שאני מאוד אוהבת את הציור הזה, יצא איכשהו שהוא מאוד מתאים לסקאלת הצבעים אצלנו בבית וזה מבלי שמיקה ראתה את הסלון שלנו לפני כן.
גם אחרי שלמדתי תולדות האמנות באוניברסיטה, ציורים מופשטים לא היו מהזן החביב עליי ולא השתנתה בהרבה הגישה הראשונית שלי כלפיהם שראתה בהם מעין פלצנות או עצלנות (למשל ציורים מזן ה"לבן על לבן" ודומיהם). אף פעם לא היתה לי יותר מדי סבלנות לבלבלת הרוחנית שבאה לפרשן אותם (אני בטח זוכה עכשיו לצקצוקי בוז מכמה חובבי אמנות). זה לא שאני טוענת שציורים חייבים להיות מציאותיים או פיגורטיביים בלבד. רחוק מכך. אבל ציור של איקס שחור על רקע לבן פשוט לא עושה לי כלום (בעצם, אולי מעורר בי אנטגוניזם).
מיקה, לעומת זאת, מציירת מופשט בצורה כל-כך מרתקת, שאני יכולה להסתכל על הציור שלה עוד ועוד ובכל פעם לגלות אלמנט חדש. אני גם מאוד אוהבת את שילובי הצבעים המדהימים אליהם היא מגיעה בציורים שלה. פשוט חגיגה לעין.


ואחרי שהשתלחתי ככה בציורים מופשטים, מעניין שהציור השני האהוב עליי בבית הוא ציור מופשט שאני ציירתי לפני מספר שנים במסגרת חוג לציור שלקחתי במוזיאון ת"א. לא זכור לי מה היתה ההנחיה לציור. אני רק זוכרת שזה היה תרגיל עם מסקינג טייפ וצבעוניות


את הציור השלישי והקטן ביותר במימדים שלו קנינו מאיזו אמנית הולנדית בדוכן בשוק באמסטרדם לפני כשנה. אהבתי את הצבעוניות שלו ואת איך שהיא תפסה את כל המאפיינים של העיר הזו בציור קטנטן אחד. יש לה גם אתר משלה.



וכן, אני כבר תקופת מה נמצאת בשלב שבו כל דבר שיש בו את שילוב הצבעים ורוד וירוק מושך אותי בצורה פאטאלית.