דגים וכל מטעמים

עצלנות, התמקדות בעניינים אחרים, יובש יצירתי ומיעוט התגובות כאן הביאו אותי להעלות פחות פוסטים לאחרונה. מן הסתם הדברים גם אינם מנותקים זה מזה. בכל מקרה, עם קוראיי המועטים הסליחה.
זה שאני קצת בשביזות בתקופה האחרונה בטח לא עוזר לקדם את העניינים. ובכל זאת, השבת האחרונה היתה נחמדה ועשתה לי חשק להעלות פוסט. גם נסענו לאכול במסעדת דגים/מזרחית נחמדה שנקראת "הזקן והים" ביפו ליד שכונת עג'מי וגם הכנתי שרשרת חדשה לאוסף השרשראות שלי.

אל המסעדה הגענו בעקבות המלצה של חבר של בעלי, שאוהב לאכול דגים. בעלי התחיל לאחרונה פחות להירתע מאכילת דגים, דבר שעד עכשיו עורר בו צמרמורות. יש במקום גם פירות-ים, אבל בעלי לא מוכן לגעת בזה וגם אני לא מתה על זוחלים ומקקים ימיים, אז לא בדקנו את ההיצע הזה במסעדה. בכלל, הם מגישים כל-כך הרבה סלטים ישר בהתחלה כשיושבים ביחד עם פיתות עיראקיות ענקיות, שאני לא מבינה איך מישהו מסוגל אחרי זה להזמין מנה עיקרית. אני הסתפקתי בטעימות מהפילה דניס שבעלי הזמין. מבקר המסעדות המחמיר שהיה אתי טען שאף מנה לא הפילה אותו מהכיסא, אבל היה בסדר גמור. מדובר במפעל שמוציא מנות על סרט נע. המקום ענק (עם מקומות ישיבה בפנים ובחוץ) והתחלופה של הלקוחות שם בלתי נגמרת (לפחות ביום שבת). המחירים יותר מסבירים.

כשאנחנו הגענו היה תור ארוך בחוץ. עד שיצאנו, העניינים כבר קצת נרגעו

ספרנו מעל ל-20 (!) סוגי סלטים שהגישו לנו לשולחן כשהתיישבנו

סתם דלת יפה שראיתי ליד המסעדה

וזו כבר השרשרת החדשה, שסיימתי להכין בשבת, אחרי ביקור נוסף לחנויות היצירה בדרום ת"א. יצא לי קצת בסגנון סאדו-מאזו. ככה זה כשהניטים עדיין מככבים בכל חלקה טובה.

לסיום, קבלו תמונה חמודה של התולים, כשהם ישנים בתנוחה שמשקפת זה את זה על הספה בסלון. הם נוטים לעשות את זה לפעמים. אולי כמו ששני אנשים שיושבים באותו השולחן, נוטים באופן בלתי מודע לחקות את תנועות הגוף אחד של השני. תשימו לב לזה איזה פעם.

Purim Present

אם הייתי חוגגת ומתחפשת, ככה זה היה נראה + קשת וזנב מנומרים (וגם קצת איפור פנים). כן, אני עדיין נמצאת חזק חזק בתוך שגעת המנומרים.
השמלה היא שמלה שאמא שלי נהגה ללבוש בזמנו. אני לא הייתי מעיזה ללכת איתה היום סתם כך ביום רגיל, אבל פורים זה בדיוק הזמן להוציא אותה להתאוורר קצת.

גם זה קורה

אני לא יודעת אם זה במכוון או לא (בתור איזו ג'סטה לאחר המוות), אבל נראה לי יותר שמדובר בפאשלה של מגזין "אל" האמריקאי, שאירעה מכיוון שהמגזין כנראה ירד לדפוס לפני שנודע על מותו של המעצב אלכסנדר מקווין ב-11 לפברואר.

שימו לב למה שמופיע בצד ימין למעלה של העמוד שסרקתי מהמגזין של חודש מרץ (אפשר ללחוץ על התמונה להגדלה). בעמוד, שמוקדש לציון תאריכים שווי התייחסות במהלך חודש מרץ, הם מאחלים יום הולדת שמח למעצב, שנולד לפני 41 שנה, ב-17 במרץ. מה שגרם לי לחשוב שלא מדובר בג'סטה אלא בפאשלה, זה הניסוח של הכיתוב שמופיע שם (ההדגשים שלי):

Happy birthday to fashion's reigning avant-garde Brit, Alexander McQueen, who turns 41 today

לא נעים.

פורים שפיל

כמו שבד"כ יורד בפורים גשם, ככה מתחילה להסתמן אצלי מגמה בשנים האחרונות של מאורעות שגורמים לי לדכדוך דווקא באיזור החג השמח הזה. דכדוך עד כדי כך שאפילו לא בא לי לקנות כלום (!). אבל דכדוך בצד, החיים ממשיכים כרגיל ולכן קבלו תלבושת יומית ברוח החג בתוספת מגפונים חדשים, אותם הספקתי לקנות במחיר סוף עונה לפני שירדה עליי הבאסה.

סוודר: דליתי, מכנסיים: זארה, מגפונים: טופ שופ

בנוסף, שופו על החתולים, שחזרו להתנהג פחות או יותר כימים ימימה.


מאחלת לכולם פורים שמח, למרות מזג האוויר משבית השמחה והעדלאידעות.

* וכן, אני יודעת שהכותרת של הפוסט הזה לא בדיוק קשורה לתוכן שלו, אבל לפעמים אני מרגישה שכל החיים הללו הם מופיע היתולי גדול אחד על חשבוננו.

Purim Past

נדמה לי שכבר הזכרתי פעם שאני מאוד אוהבת להתחפש. למעשה, להתלבש זה קצת כמו להתחפש בכל יום ויום מהחיים שלך. תלוי איזה מסר את רוצה להעביר לעולם באותו היום או איך את רוצה להשפיע על עצמך להרגיש באותו היום. בכל יום ממוצע, אפשר "להתחפש" לפרחה, לאשת עסקים, לילדת פרחים, לרוקיסטית, לליידי, לחננה, לבחורה נוסטלגית עם אהבה לוינטג', לסתם בחורה בלי חוש אופנתי ועוד כהנה וכהנה. מי אמר שחייבים להיתקע בסגנון לבוש אחד שרק הוא מאפיין אותנו. למה בעצם לא להשתנות כמו זיקית בהתאם להרגשה שלנו באותו היום. כמובן שלרובנו אין את הזמן, האנרגיות והמלתחה הדרושים לשם כך, אבל זה רעיון נחמד בתיאוריה.

פורים מאפשר לנו לעשות את זה בצורה יותר קיצונית. בשנים האחרונות, מאז שאני כבר לא ממש יוצאת למסיבות פורים, כמעט ולא יוצא לי להתחפש, אבל הרצון עדיין קיים.
אז לקראת פורים, קבלו כמה מהתחפושות שעטיתי על עצמי במהלך השנים. הייתי טום בוי בתור ילדה, שזה דבר שבעיקר בא לידי ביטוי בתחפושות של הרב-חובל והליצן. גם בתחפושת של ההולנדית, רואים לפי הפרצוף החמוץ שאני עושה בתמונה, שאני לא ממש מרגישה בנוח בתוך כל הפרו-פרו הזה.
התמונה האחרונה צולמה לפני כעשר שנים וצירפתי אותה כי כרגע זה ככל הנראה הכיוון שאליו אני אלך גם השנה אם תצוץ בכל זאת סיבה להתחפש (בצורת הזמנה למסיבה). אחרי הכל, המנומרים חזרו לאופנה ובגדול.

נתגלו סימני ג'רמופוביה

זוכרים את הפרק ב"סיינפלד", שהעמיתה של איליין לעבודה מפתחת בגללה ג'רמופוביה? אני מתחילה להזדהות.
אני לא מחשיבה את עצמי לחולת ניקיון. אני מנקה את הבית רק כשאני חייבת ולא יכולה כבר להעלים עין מתלתלי האבק בפינות החדר (דבר שלצעקרי קורה די מהר כשגרים בדירה עם חצר שהדלת אליה פתוחה רוב הזמן בגלל החתולים).
אני בהחלט יכולה אבל לראות מאיפה מתפתח כל עניין החרדה מחיידקים וממגע עם אנשים אחרים ומדי פעם אני גם מבחינה אצלי בתסמינים של העניין הזה. לדבר למשל בטלפון נייד של מישהו אחר - זה נראה רק לי דוחה או שזה דוחה את רוב האנשים? השבוע מישהו אצלי בעבודה, שפגשתי אותו רק באותו היום, רצה להעביר לי את הנייד שלו כדי שאדבר עם האדם שהיה על הקו לקבל כמה פרטים וזה פשוט עורר אצלי הרגשה של גועל, כאילו הוא ביקש ממני לנפח בלון שהוא הרגע סיים לנשוף לתוכו וסימני הרוק שלו עדיין נראים על הפיה של הבלון. אולי זה קשור לכמה מטופח ונקי נראה האדם שמוסר לך את הנייד שלו, אבל המחשבה על לדבר לתוך הפומית שמישהו אחר נשף עליה הרגע את הבלי ארוחת הצהריים שלו ולהצמיד אליי לאוזן וללחי מכשיר שלפני רגע היה צמוד לעורו של אדם זר, פשוט עוררה אצלי באותו הרגע רתיעה אינסטינקטיבית.
או למשל ישבתי השבוע על כיסא מרופד בתור בקופת חולים ושמתי לב שלכיסאות שלידי היו כתמים מחשידים ממש במרכז המושב. מה לעזאזל קרה שם שגרם לכיסא להתלכלך ככה באמצע פרוזדור של קופת חולים?! הדמיון שלי כמובן סיפק לי כבר כמה וכמה הסברים דוחים אפשריים לעניין. או כשנוסעים באוטובוס, במיוחד בקווים בתוך העיר, ומחזיקים בעמוד כדי לא ליפול או לוחצים על הפעמון כשרוצים לרדת בתחנה הבאה, והאצבעות שלך חוזרות עם שמנוניות לא מוסברת. תגידו לי אתם, זה לא דוחה? זה גורם לך להתחיל להבין את הלך המחשבה שהוביל את מייקל ג'קסון לחבוש מסיכת מנתחים בכל פעם שיצא החוצה מביתו. ואם כבר, אז תוסיפו לזה מצדי גם כפפות.


זה גורם לי גם להבין יותר את גיסתי האיסטניסטית, שכבר שנים אני לועגת מאחורי גבה (ולפעמים גם בפניה) לאובססיית הניקיון שלה. שתבינו, שבשלב שהילדים שלהם התחילו ללמוד לאכול בכוחות עצמם, היא ואחי היו מאכילים אותם ביחד - אחי היה מחזיק להם את הידיים וגיסתי היתה מאכילה אותם בכפית. הכול כדי שהם לא יתלכלכו. זה כמובן לא מנע ממנה למרות זאת להחליף להם בגדים 4-5 פעמים ביום.

מזל שאני לא (או עוד לא) היפוכונדרית או ששפעת החזירים היתה הקש האחרון עבורי. קודם כל, זה לא שאני מסתובבת כל היום ולוחצת לאנשים ידיים ושנית, אני (טפו טפו) די חסינה לכל השפעות שמבקרות אצלנו מדי פעם. משום מה (למרות תזונה לקויה בעליל שבה אני מתמידה), חיידקי השפעת כנראה לא מוצאים אצלי משכן חמים ומזמין עבורם ונוטים לעזוב אותי לנפשי.

טוב, היום התארחתם בפינתו של מוישה אופניק. יש ימים כאלה, מה לעשות. ואם לעבור לקראת הסוף לנושא שונה לגמרי - אז הצלחנו השבוע סוף כל סוף לראות את הסרט "אווטאר". מדובר בחוויה קולנועית סוחפת ומרגשת. אני לא רוצה להיכנס פה יותר מדי לפוליטיקה, אבל מעצבנת אותי ההקבלה שהפלשתינאים מנסים לעשות בינם לבין אנשי הנא'בי בסרט. הנסיבות ההיסטוריות והעכשוויות כאן בארץ שונות לגמרי ממה שמתואר בסרט.
בעצם יש נקודת השקה אחת לניצני הג'רמופוביה שלי - את משקפי התלת מימד שחילקו לנו בכניסה לסרט ניקיתי כמובן טוב טוב בעזרת המטלית הלחה שסופקה לנו לבקשתי לצורך העניין.

חוזרים לשגרה

אני שמחה לדווח שמצב הדברים בין החתולים השתפר בצורה משמעותית. אולי מה שעזר היתה שיחת הייעוץ הטלפונית עם המומחית להתנהגות החתולים ואולי ביקור שעשיתי בהמלצתה בחנות שנקראת 2forcats ומנוהלת על ידי שתי אוהבות חתולים נלהבות בשם ריבי מאיר וריני חביב-עמירן, שנתנו לי גם הן עצות טובות כיצד להתנהל עם החתולים. אולי זה פשוט היה הזמן שעשה את שלו ואולי המרגיעון (Pet Calm) שקניתי בחנות ומהלתי לחתולים במי השתייה שלהם (תמיד מגיעים בסוף לסמים).
שתי העצות הכי טובות שאימצתי מהמומחיות בתחום (חוץ מהסמים) היו להתערב כמה שפחות וש"חתולים שאוכלים ביחד, מסתדרים ביחד". עשינו להם כמה שיותר מפגשים עם חיזוקים חיוביים בצורת ממתקים לחתולים, כשהם כמעט ונוגעים זה לזה באף והשתדלנו לא להיכנס ביניהם גם בזמן שהיו ביניהם עימותים קצת מתוחים יותר. סה"כ שושה עכשיו חזקה יותר ויכולה לדאוג לעצמה פחות או יותר.
מה שמסתמן בשטח כרגע זה שהאינטראקציה עם שושה מאוד היתה חסרה לשוקי והוא מת לחזור לשחק איתה. היא מצידה עוד לא מרגישה מספיק בריאה כדי להשתולל אתו ומעדיפה שהוא ישמור ממנה מרחק. ככה יוצא שהוא כל הזמן מנהל אחריה מעקבים ברחבי הדירה והחצר ומציק לה פה ושם והיא מדי פעם מחליטה שהוא הגזים, נותנת לו כאפה פלוס נהמת אזהרה ועושה נסיגה טקטית לאיזו פינה שהוא לא יכול להגיע אליה. אחרי שהוא מוותר ונסוג, היא שוב יוצאת להסתובב. אנחנו כבר לא מפרידים ביניהם במהלך הלילה או כשאנחנו עוזבים את הבית וטפו-טפו, עד עכשיו לא אירעה שום קטסטרופה. נראה מה יהיה כשנפסיק עם המרגיעון הזה. נקווה שהשלווה תמשיך לשרור במעוננו.

ואם לחזור לעניינים אופנתיים יותר, ערכתי השבוע לכבודכם גיחה קצרה לחנות יד שנייה ברח' אחד העם 51 בת"א. החנות נקראת "סטלה" (סתם כי בעלת החנות אהבה את השם הזה) ואת הסחורה לחנות מייבאים משווקי יד שנייה באירופה ובארה"ב. מדובר באחת מחנויות היד שנייה היותר יוקרתיות בתל-אביב והמחירים בהתאם. טווח המחירים בחנות נע בין 100 ל-950 ש"ח (עבור שמלת הוט קוטור של כריסטיאן לקרואה). ניתן למצוא שם פריטים אותנטיים של מעצבים בינלאומיים, דוגמת תיקים של ג'וצי ודיור ונעליים של שאנל, אייזיק מזרחי וסטיוארט וייצמן. ראיתי שם גם לא מעט ז'אקטים עם נצנצים שעכשיו מאוד טרנדיים ואוברולים מעניינים, שלי בחיים לא יהיה את האומץ ללבוש. בגדי יום-יום רגילים כמעט ואין שם, מה שאומר שאני לא נמנית על הלקוחות הקבועות של החנות. בזמנו קניתי שם שמלה משנות השמונים שכבר הופיעה בבלוג וגם חצאית סקוטית נחמדה, אבל כרגע אין לי תקציב לקניות נוספות במקום.