על הא ועל דא

הצטברו לי הרבה דברים לכתוב עליהם, אבל לא היה לי השבוע זמן להקדיש לבלוג וגם עכשיו אני די הרוגה מהיום הארוך שעבר עליי, אז אני אעשה את זה יחסית קצר (זו לפחות התוכנית כי אוטוטו מתחילה "הישרדות"). זו תהיה בעיקר מעין אסופה של דברים בהם נתקלתי השבוע במהלך שיטוטיי השונים.

אז ככה, יצא לי לראשונה מזה זמן רב לנסוע באוטובוס עירוני בת"א (מספר 25) ושעשע אותי לגלות שככל הנראה התחילו לשים מכונות לקניית שתייה קרה באוטובוסים. קצת חבל שזה תופס מקומות ישיבה לנוסעים, אבל בקיץ זה יכול להיות מאוד שימושי. הנה הצילומים לעדות:


במסגרת חיפושיי אחר רהיטים לבית החדש של אמא שלי, הסתובבתי היום בדרום תל-אביב ונכנסתי באותה הזדמנות לביקור קצרצר בחנות היד שנייה שהיא האחות של "פלורנטו" מבוגרשוב, עליה כבר כתבתי כאן בבלוג. היא ממוקמת בפלורנטין מס' 21. זו למעשה החנות הראשונה והוותיקה יותר מבין השתיים. אני לא יכולה להגיד שהיו שם בגדים לטעמי, אלא בעיקר בגדים של אשכרה נשים זקנות ועוד כל מיני בגדים סתמיים. הם צריכים לעשות קצת יותר סלקציה בסחורה שהם מכניסים לחנות, אבל אולי ככה זה כשהחנות ממוקמת בדרום העיר ולא במרכז. הסטייל שם קצת שונה. בכל אופן, המחירים היו נוחים והמוכרת היתה ממש נחמדה. שאלתי אותה לגבי הכיתוב על החלון: "כל החנות" - מה? והיא אמרה שעד לאחרונה היה להם סייל שכל החנות עד 59 ש"ח, אבל בינתיים הגיעה להם סחורה חדשה, אז זה השתנה והם טרם הספיקו לגרד את כל הכיתוב מהחלון.


ובעניין אחר, תראו איזו שקיעה מהממת אני יכולה לראות מהעבודה שלי אם אני רק טורחת להרים את הראש מהמחשב וללכת ולהסתכל מה קורה מחוץ לקירות הבטון (האמת שזה יותר אוטוטו שקיעה מאשר שקיעה הלכה למעשה).


ולסיום, פנה אליי בחור נחמד בשם ללו, שמפעיל אתר שבו הוא לובש כל יום חולצת טי אחרת ומפרסם כל מיני חברות וגופים וביקש שאשלח לו תמונה של החולצה האהובה עליי למדור חדש בנושא שהוא מייסד אצלו. התחבטתי עם עצמי במה לבחור כי אין לי חולצה אהובה אחת ויחידה. גיליתי גם על הדרך שרוב החולצות שלי די משעממות. אני צריכה לקנות יותר חולצות עם נצנצים או משהו. בכל מקרה, בסוף החלטתי לבחור בחולצה שמצאתי בזמנו במתלה של בגדי הגברים בחנות היד שנייה "שתיים" בשינקין (והסתבר שהיא במקור מזארה). קבלו גם קישור לפרוייקט וגם תמונות של החולצה ששלחתי לו אם במקרה אתם מתעצלים לקפוץ לשם.


לילה טוב ויאללה, שיבוא כבר הסופ"ש.

זה לא כל-כך נעים לראות שוק סגור

השבוע שעבר היה גם עמוס מצד אחד וגם עם מיעוט של תלבושות ששווה לרוץ לספר עליהן לבלוג מצד שני. ככה יצא שעבר הרבה זמן מאז שהעליתי כאן פוסט. מקווה שהתגעגעתם אליי.
באחד מהימים הייתי צריכה להגיע אחרי העבודה למרכז העיר והחלטתי לוותר על אוטובוס ולקצר את מסלול ההליכה שלי דרך שוק הכרמל. היו להחלטה הזו חסרונות, אבל גם יתרון אחד נחמד. החסרונות היו מראה השוק בשעת הסגירה וכמויות הזבל שנערמות שם על הרצפה לקראת סוף יום העבודה דרכן הייתי צריכה לפלס את דרכי. אם במשך היום לא הכי נקי שם, אז בערב השוק בכלל הופך לחירייה. מה שעצוב, חוץ מהמראה העלוב של השוק בשעות הללו (ראו תמונות מצורפות למטה), היה לראות כמה אנשים נוברים בערימות האשפה בחיפוש אחר דברים שעדיין סבירים למאכל אדם.
היתרון במסלול שבחרתי היה שיצא לי להיתקל בדיוק ביציאה מהשוק בידיד שלי מהעבר, שבפעם האחרונה שהיה לי קשר אתו, התגורר בברלין עם בן הזוג שלו, ובדיוק מוקדם יותר באותו היום יצא לי לתהות מה קורה אתו ואיזה חבל שאיבדנו קשר. צירוף מקרים שהדהים ושימח אותי מאוד.


בשבת הצלחנו בעלי ואני סוף כל סוף, אחרי כמה נסיונות נפל, לצאת לראות את הסרט "ממזרים חסרי כבוד". מדהים שהגענו לרמה כזו של עצלנות וחוסר יכולת לתכנן משהו מראש, שאנחנו לא מצליחים אפילו להגיע לראות סרט בקולנוע. בגלל שהפעם קבענו עם זוג חברים שהזמינו לכולנו כרטיסים מראש, זה כן יצא בסוף לפועל. הנה מה שלבשתי לכבוד המאורע.

חולצה: אמריקן אפרל, מכנסיים: TNT, ז'אקט: יד שנייה,
תיק קלאץ': שוק האמנים בנמל ת"א, מגפונים ושרשת: טופ שופ

את החולצה מאמריקן אפרל החלפתי במקום הטייטס שקניתי שם שקיבלו תגובות שליליות לרוב בפוסט בו הופיעו. בכל הנוגע לסרט - נהנינו מאוד. טרנטינו אמנם שם פס על דיוק היסטורי ויש לו נטייה "לרקוד על הדם", אבל הוא יוצר סוחף ומרתק ואני מתמוגגת מהדיאלוגים שהוא כותב לסרטיו. מה שכן, אין בו רחמים. לא על הדמויות שבסרטיו ולא על צופיו.

הספקתי בשבת גם להכין שרשרת לאחיינית שלי לכבוד יום ההולדת שלה שחל בנובמבר. היא ביקשה שאכין לה את אותה שרשרת שהכנתי לעצמי, רק עם שרשראות מוזהבות במקום כסופות. מזל שנשארו לי שאריות מהדוגמה עם הפרחים.

Ladies and Gentlemens

לכל אחד יש guilty pleasures משלו. יש אנשים שאוהבים את השירים של ליידי גאגא, יש כאלה שאוהבים לראות "אחת שיודעת" ויש אנשים שמכורים לאיזו טלנובלה או אופרת סבון כזו או אחרת. אחד מה-guilty pleasures שלי (חוץ מליהנות מהשירים של ליידי גאגא) הוא לצפות בסדרות הבריטיות שנעשו לפי הספרים של סופרת המתח אגתה כריסטי - "פוארו" ו"מיס מארפל".
תעלומות רצח אף-פעם לא עשו לי את זה בספרים, אבל איכשהו בסדרות הללו אני אוהבת לנסות לנחש מיהו הרוצח וכל העניין נעשה בכזה חן ועם כזה סטייל שזה פשוט ממתק לצפייה. מדובר בסדרות תקופתיות וההשקעה שם בעיצוב התפאורה והתלבושות בסטייל שאחרי מלחמת העולם השנייה מעוררת הערכה. בתור חובבת וינטג' כמובן שזה חלק לא מבוטל מההנאה שלך במהלך הצפייה בסדרות הללו.

חיפשתי כמה תמונות סטילס מהסדרות כדי להראות לכם את התלבושות המושקעות. הסצינות האהובות עליי ביותר הן אלו שמתרחשות על רקע ארוחות ערב רשמיות כשהדמויות לבושות בחליפות מתוחכמות, שמלות ערב אלגנטיות ותכשיטי וינטג'. כמובן שגם השיער והאיפור עשויים בהתאם לטרנדים שהיו מקובלים באותה התקופה.
רוב התמונות כאן לקוחות מתוך פרק של פוארו שנקרא "מוות על הנילוס" בכיכובה של אמילי בלאנט היפה.


וזו כבר מיס מארפל. בעונה הרביעית, ששידוריה מתחילים כעת בחו"ל, הוחלפה השחקנית הראשית שמופיעה כאן בתמונות בשחקנית אחרת. ראיתי בינתיים פרק אחד עם השחקנית החדשה והיא פחות מתאימה לדעתי לתפקיד הבלשית החובבת הקשישה.

הנה השחקנית הראשית החדשה כשלצידה (בכובע הנוצות הלבן) למי שמכיר לא פחות מג'ואן קולינס, ששיחקה בעבר בסדרה "שושלת".

כרגע הסדרות הללו לא משודרות למיטב ידיעתי באף ערוץ בארץ. ערוץ הולמרק שידר עד לא מזמן כמה מהפרקים של "מיס מארפל" וכך גיליתי אותה. את "פוארו" הכרתי כבר ממזמן, שכן הסדרה הזו נעשית כבר קרוב ל-11 שנים (עם אותו שחקן ראשי). טוב שיש דרכים נוספות לצפות בסדרות האהובות עלינו חוץ מלסמוך על הערוצים המסחריים או על הוט/ יס.

מה שרצוי ומה שמצוי

הנה מה שחשבתי ללבוש אתמול. מדובר בעוד שמלה באדיבות "חנות היד שנייה" שהיא ביתה של אמי. לא תיקנתי בה דבר. חשבתי אמנם לקצר את האורך, אבל זה לא היה אפשרי בגלל הדוגמה למטה והחלטתי שאפשר לחיות בשלום עם האורך הזה. המשכתי את המוטיב הפרחוני של השמלה גם בסנדלים.

שמלה: יד שנייה, סנדלים: אלדו

וזה מה שלבשתי בסופו של דבר אחרי שהבנתי שמדובר ב"שמש שקרנית" ולא כל-כך חם בחוץ אחרי הכל. אני רואה בזה מעין תיקון לפוסט הקודם עם הטייטס. אימצתי כאן את טרנד חולצת הבויפרנד שחזר להיות אופנתי לאחרונה (הנה דוגמא מאפונה והנה דוגמא מספי) ותאמינו לי שרק חיכיתי לתירוץ להסתער על הארון של בעלי. לא שיש שם כאלה מציאות, אבל בכל זאת - מדובר בסט נוסף של בגדים לבחור מתוכו.

חולצה: של בעלי, טייטס: זארה, מגפיים: זברה, תיק: טופ שופ

ולסיום שתי בובות ישנות ביחד - אחת מכוערת ואחת יפהפייה. כמו שאולי שמתם לב בכותרת המחודשת של הבלוג, בחרתי ב-ugly doll לייצג את גזרת ה"חיות אחרות" כאן בבלוג.

תרקוד כאילו שאף-אחד לא רואה אותך

גם אני הייתי פעם בסדנת "I am" או "מהות" כפי שהיא נקראת היום. זה לא שינה אצלי משהו מהותי, רק עזר לי להשתחרר קצת בזמן שאני רוקדת כי היינו מתחילים חלק מהפגישות בריקוד חופשי ככה סתם באמצע היום.
אני זוכרת שקראתי פעם מזמן בספר ציטטות את האימרה שפסימיסט הוא אופטימיסט שניסה את התיאוריה שלו הלכה למעשה. אפשר להגיד שאני מאותם אופטימיסטיים שהתפכחו עם הזמן, אבל עמוק עמוק בפנים, עדיין קיימת אצלי אותה ילדה נאיבית ואופטימית, שהיתה בטוחה שהעתיד יהיה מזהיר, גם אם ההווה אינו כזה.

בכל מקרה, נתקלתי בקטע הבא, שהיה תלוי על לוח המודעות באחד ממקומות העבודה שלי, וחשבתי לחלוק אותו איתכם.

"אנו משכנעים את עצמנו שחיינו יהיו טובים יותר אחרי שנתחתן, אחרי שיהיו לנו ילדים.
אנו מתוסכלים כי הילדים אינם מספיק גדולים, ושנהיה מאושרים יותר כשהם יגדלו.
אחר-כך אנחנו מתוסכלים כי הם מתבגרים וקשה איתם. אנו בטוחים שנהיה מאושרים יותר לאחר שהם יעברו את השלב הזה.
אנחנו אומרים לעצמנו שחיינו יהיו טובים יותר ויהיו מושלמים כשהבן/בת זוג שלנו יצליח יותר, כשתהיה לנו מכונית טובה יותר או בית גדול יותר, כשנוכל לנסוע לנופש, כשנהיה בפנסיה.
האמת היא שאין זמן טוב יותר להיות מאושרים "מעכשיו". אם לא עכשיו אז מתי?
החיים תמיד מלאים באתגרים ומכשולים. עדיף לקבל זאת ולהחליט להיות מאושרים בכל מקרה.
מישהו אמר פעם: "משך הרבה זמן היה נדמה לי ש"החיים האמיתיים" היו אמורים להתחיל עוד מעט. אך תמיד היה מכשול אחד. בעיה שעלי להתמודד איתה, פקס לא פתור. חוב שצריך לשלם, אז החיים היו אמורים להתחיל. עד שהבנתי שהמכשולים האלה הם הם החיים שלי".
הפרספקטיבה הזאת עזרה לי להבין שאין דרך לאושר. האושר הוא הדרך לכך. יהיה טוב אם תשמור כל רגע טוב שיש לך לבד או עם מישהו מספיק מיוחד ששווה לבלות את זמנך איתו כי תזכור, הזמן לא מחכה לאף-אחד.
לכן, תפסיק לחכות עד סוף הלימודים, עד שתרד במשקל, עד שתתחתן, עד שהילדים שלך יעזבו את הבית, עד שתתגרש, עד יום שישי בערב או עד יום ראשון בבוקר, עד הקיץ, עד הסתיו, עד החורף או האביב או עד שתמות כדי להחליט שאין זמן יותר טוב להיות מאושר.
האושר הוא דרך לא גורל.
תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף
תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך
ותרקוד כאילו שאף אחד לא רואה אותך".

מקווה שלא חפרתי לכם יותר מדי ושהקטע הנ"ל ידבר אליכם כפי שדיבר אליי. זו עצה טובה ופשוטה לחיים שיפה בתיאורה אך קשה לפעמים לזכור ליישם אותה במהלך חיי היום-יום.

שיהיה לכם סופ"ש מקסים.

תיק תיק

אנשי האקסוסריז מתחלקים לשלוש קבוצות: כאלה שהכי אוהבים נעליים, כאלה שהכי אוהבים תיקים וכאלה שהכי אוהבים את התכשטת. האמת שזו חלוקה שאני החלטתי עליה כרגע ואני אפילו לא בטוחה אם נעליים נכנסות תחת ההגדרה של אקססוריז או לא, אבל אני חותרת לפואנטה מסוימת. אני מצדי, כפי שכבר הזכרתי כאן בבלוג, חולת נעליים. זה האביזר שהכי עושה לי את זה. אחיינית שלי לעומת זאת אוהבת יותר תיקים ואומרת שזה הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו כשהיא רואה נשים ברחוב. אני כמובן מסתכלת על הנעליים. תיקים פחות עושים לי את זה. זה לא אומר שאני לא אוהבת ומעריכה תיקים מעוצבים, אבל אין לי כמיהה מטורפת לעניין ותיק רק נראה לי פריט נחמד להשלים אתו את התלבושת, אבל לא הדבר הכי בולט בה.

לאמא שלי, שהיא כאמור אספנית לא קטנה, יש אוסף של תיקים מכל המינים ומכל הסוגים, חלקם שווים יותר וחלקם שווים פחות. כמה מהם עשו את דרכם אליי ואני מציגה כאן כמה נבחרים.

תיק אוכל שאיבד את ייעודו המקורי וכעת משמש לאיחסון בקבוקי הלקים שלי

התיק החום הנ"ל שכב אצלי הרבה שנים עד שלאחרונה התחלתי שוב לעשות בו שימוש ואז גיליתי גם להפתעתי שככל הנראה מדובר בתיק ג'וצי מקורי. אמנם חבוט, ישן ומשופשף, אבל בכל זאת - יש לי תיק של ג'וצי.


שני התיקים האחרונים ממש מזכירים תיקי סבתא ואני בעיקר שומרת אותם בשל מראה הווינטג' שלהם שאני כל-כך אוהבת.

מזעזע או משגע

לפעמים עקרונות לחוד ומציאות לחוד. חיפשתי וחיפשתי טייטס עם דוגמה שאני אוהבת בחנויות בכל מיני מקומות ופשוט לא מצאתי. התחלתי כבר לתהות איפה לעזאזל כל הפרחות קונות את הטייטס שלהן?! אין לי מושג. זו פעם ראשונה שאני מחפשת כזה פריט. התחשק לי לעצור נשים עם טייטס ברחוב ולשאול אותן איפה הן קנו אותם. בסוף נאלצתי להתפשר על העקרונות שלי וקניתי בכל זאת טייטס באמריקן אפרל. התנחמתי במחשבה שהוא עלה רק 30 ש"ח יותר מטייטס מזעזעים שראיתי במנגו.

מכיוון שזה לא אאוטפיט שאני רגילה ללבוש, מצאתי את עצמי מהססת מול המראה, בייחוד לאחר שבעלי הזדעזע מהלבוש שלי ואמר שאני לבושה כמו ברבי, ולא במובן הטוב של המילה. אז אני מעלה את התמונות לשיפוטכם וחונכת כאן פינה חדשה, במשקל ששון או אסון וכל הקטע הזה. מה דעתכם? אפשר להסתובב ככה בחוץ או שהתמונות קשות מדי? להזכירכם, אני כבר לא פרגית צעירה, כך שצריך לשקלל גם את זה בחישובים לחיוב או לשלילה.