עניינים טריוויאליים

החלטתי לקבל השראה ממיראל, לובה ונעלולה ולכתוב גם אני קצת מידע משעשע אודותיי.

אז הנה 20 עובדות טריוויה משעשעות על עצמי:

1. אני עדיין אומרת ב"ה ואי"ה אפילו שאני כבר לא דתייה.
2. אני בד"כ אומרת סוג של לילה טוב לאלוהים, מעין "שמע ישראל" משלי כל ערב לפני השינה, אפילו שאני כבר לא ממש מאמינה באלוהים. כמו שאני רואה את זה - לא מועיל, לא מזיק.
3. כמעט אחרי כל ארוחה, יוצא לי לומר אוטומטית "אכלנו ושבענו " (שזו התחלה של שיר ברכה, שההמשך שלו הוא "...האוכל היה טעים. עכשיו נברך כולנו, נודה לאלוהים").
4. אני עדיין מתקשה לאכול בשר וחלב ביחד, אבל אין לי בעיה לאכול אותם אחד אחרי השני.
5. אני עדיין לא מסוגלת לאכול חזיר, אבל אוכלת פירות ים.
6. איכשהו יצא שהרבה מוזרויות שלי קשורות לזה שהייתי דתייה פעם שזה כבר בעצמו דבר מוזר.
7. אני לא אוכלת יונקים. זו התרומה שלי להרגעת מצפוני בכל הנוגע לאכילת בעלי-חיים, שלפחות אני לא אוכלת את בני המחלקה שלי.
8. אני משוגעת על גורים. כשאני רואה גור של כלב, אני ישר מתנפלת עליו תוך השמעת קריאות התלהבות בקול גבוה, התנהגות שגורמת לבעלי לרצות לקבור את עצמו מרוב בושה שהוא אתי. אבל אני די אדישה לתינוקות אדם.
9. אם הכאבתי לאחד מהחתולים שלי בטעות, אני מבקשת ממנו סליחה.
10. כמו ג'רי סיינפלד, אני מתה על קורנפלקס עם חלב ויש לי מבחר סוגים על המדף.
11. אני מדברת לעצמי בראש באנגלית הרבה פעמים.
12. כמעט כל הזמן מתנגן לי איזשהו שיר בראש.
13. יש לי ADHD וכפועל יוצא מכך אני מנענעת את הרגל שלי הרבה, דבר שמרגיע אותי, אבל משגע את אלה שסביבי.
14. גם לבעלי יש ADHD. לפעמים אנחנו יושבים באיזה בית-קפה ואני קולטת ששנינו מנענעים בטירוף את הרגל מתחת לשולחן.
15. אני לא יודעת אם זה קשור ל-ADHD, אבל אני מדברת ממש מהר.
16. כשאני נמצאת בסיטואציות חברתיות שלא נוח לי בהן, אני מתחילה לדבר שטויות בקצב ואח"כ מצטערת שלא סתמתי את הפה.
17. עם זאת, יש לי יכולת אלתור לא רעה וכשקורה במצבים מהסוג האמור שאני מתחילה מתוך המבוכה משפט בלי שאדע לאן הוא מוביל, עדיין אני מצליחה איכשהו בסוף בכל זאת להגיד משהו הגיוני.
18. אין לי יכולת אלתור בכל הקשור להכנת אוכל. אם אין לי את כל מרכיבי המתכון, אני לא אכין את המאכל המדובר.
19. הייתי חברה לתקופה קצרה בעמותה לקידום הנחמדות בעולם (כן, יש כזה דבר, או לפחות היה), עד שהבנתי שעם ישראלים זה לא יעבוד.
20. אחד הפחדים שלי הוא שחמותי תגלה את דבר קיום הבלוג הזה ותתייג אותי לנצח כבזבזנית איומה, שזקוקה לטיפול בהתמכרויות. היא רגילה לקנות בהדר בחיפה בפרוטות ולא מבינה אנשים שעושים קניות בקניונים.

בואי קלה

אני מחשיבה את עצמי בסה"כ לאדם צנוע וביישן (למרות שיהיו כאלה שיחלקו עמי לגבי הביישנות). כשהגיע הזמן לחפש שמלת כלה לחתונה שלי, חשבתי בהתחלה להסתפק באיזו שמלה לבנה יחסית פשוטה ולא ללכת overboard עם כל העניין. מה שבטוח זה שתחום השמלות סטייל עוגת קצפת כלל לא היה איפשהו בראדאר שלי. בכלל, די הלחיצה אותי המחשבה על להיות במרכז כל תשומת הלב הזו.
ככל שנכנסתי ליותר חנויות במהלך החיפושים אחר השמלה, הלכה והתפוגגה בהדרגה העמדה הראשונית שלי בעניין השמלה הפשוטה. בהתחלה גם חשבנו על שילוב של מסעדה ורחבת ריקודים לאירוע וירדנו מהתוכנית הזו בסוף כי זה יצא עסק יקר מדי (למי שיש כסף, אני ממליצה על גלריית לורנס ביפו). כך שעם השקלול של גן אירועים ולא מסעדה בתוך החישובים של השמלה, הגעתי בסוף למסקנה שאין מנוס מללכת על משהו קצת יותר מושקע משמלה לבנה מנעמה בצלאל.
אחרי שיטוטים באתרי חתונות, הגעתי אל האתר של רומיה ויואל ומיד אהבתי את מה שראיתי. ראומה מייבאת שמלות עתיקות מהמאה ה-19 ועד שנות ה-30 וכמובן שישר התחברתי לשמלות הרומנטיות בניחוח הוינטג' שראיתי באתר ונסעתי לראות אותן מקרוב.
ה"חנות" של ראומה היתה ממוקמת אז בסלון ביתה בגבעתיים והיחס אל הלקוחות היה בהתאם. לעומת סלוני הכלות היוקרתיים יותר בדיזינגוף (שלאחד או שניים כאלה נכנסתי רק כדי למצות את חוויית הכלה עד הסוף), שגרמו לי להרגיש כמו מתחזה שמתיימרת להיות עשירה מספיק כדי בכלל לחשוב שיש לה את הזכות לגעת בשמלות שלהם, ראומה ישר גרמה לי להרגיש בנוח. היא פשוט כל-כך נחמדה ולבבית וזורמת עם הטעם של הכלה. כמובן שמלכתחילה, לכלות שמגיעות אליה, יש טעם קצת פחות קונבנציונלי ממה שמקובל בד"כ. ראיתי שם שמלת כלה מסאטן משנות ה-30 שאהבתי, אבל בעצתה של חברתי שבאה עמי למקום, החלטנו לעשות בה קצת שינויים, כך שבסוף נתפרה לכבודי שמלה חדשה ברוח השמלה המקורית. אח"כ קיבלתי המון מחמאות על השמלה, אבל אני עצמי הייתי קצת אמביוולנטית לגבי התוצאה הסופית. את החלק האחורי, שהוא החלק שאנחנו עיצבנו מחדש, מאוד אהבתי, אבל את החלק הקדמי פחות חיבבתי. הסיבה העיקרית לכך היא שבד הסאטן נצמד כמו כפפה לגוף וגרם לי להרגיש שהשמלה הזו מבליטה לי את הבטן. מצאתי את עצמי עושה דיאטה בפעם הראשונה בחיי כדי להשטיח את הבטן לפני החתונה ולא להרגיש יותר מדי מודעת לעצמי בשמלה. Mission impossible גירסת החתונה.

בתכלס הבעיה עם הבטן היתה יותר בראש שלי מאשר בעיה ממשית, אבל זה דבר שמציק לי עד היום כשאני מתבוננת בתמונות שלי בשמלה הזו. המבט שלי מתמקד ישר באיזור הבטן. כמובן גם שהיה חייב להיות ליצן תורני שבקטע של הברכות בסרט החתונה תהה אם הכלה אולי בהריון, מה שלא תרם בדיעבד להרגשה הטובה שלי לגבי חזית השמלה. למעשה, כשחיפשתי עכשיו תמונה פרונטלית של השמלה עבור הבלוג, גיליתי שכמעט ואין לי תמונות ייצוגיות של החלק הקדמי שלה בלי שאני מסתירה את איזור הבטן עם זר הפרחים. התמונות אותן העלתי בסופו של דבר לקוחות בכלל משלב ההכנות לחתונה ולא מהאירוע עצמו. זו הסיבה היחידה שאני הייתי ממליצה היום לכלה מאותגרת גזרה ללכת לסלון כלות קונבנציונלי יותר, עם שמלות שיש להן מחוכים שמובנים לתוך השמלה ופותרים את בעלת השמחה מדאגות מיותרות.

.

תוספת מאוחרת - תגידו, אנטיפטיים, אין פידבק לשמלת חתונה שלי?! יפה בעיניכם? לא הסטייל שלכם? קצת מעליב שאין התייחסות אליה בכלל. תזרקו איזה עצם.

לקנות חתול בשק

כשרק התחלתי לקרוא בבלוגי אופנה, נתקלתי בכל מיני אתרים של קניות און-ליין. מהון להון נהייתי מכורה לחיפוש אחר הדבר הבא מהרשת שאני פשוט אהיה חייבת לקנות. האפשרויות הן אינסופיות. לקנות שמלת וינטג'? ארנק? נעליים? איזה תכשיט? יש אינספור אתרים שאפשר לעשות בהם קניות מבלי בכלל לצאת מהבית (או מהמשרד). זה כולל הרבה בלוגריות שמוכרות בגדי יד שנייה שמצאו במהלך השיטוטים שלהן בחנויות וינטג' ומחזיקות אתרים עם תמונות מפורטות של הפריטים למכירה וגם חנויות יותר קונבנציונליות, שמוכרות דרך המחשב ביגוד והנעלה חדשים. ובל נשכח את אי-ביי, אתר המכירות הפומביות הגדול בעולם שאפשר למצוא בו פשוט הכול. אז התפתיתי לנסות ועשיתי כמה רכישות, שהובילו אותי בדיעבד למסקנה שאין כמו מראה עיניים (וזה לא כולל את מראה העיניים דרך המחשב, אלא מראה העיניים אחד על אחד). עד שאני לא ממששת את הבד ומודדת עליי את הפריט, אין לי למעשה את היכולת לשפוט אם הדבר הזה אכן יתאים לי או שבמבט מקרוב אני לא אבין מה גרם לי להחליט לקנות את הדבר העלוב/מוזר/דוחה/עבודה בעיניים הזה. עובדה שרוב הקניות שלי מהרשת היו פלופ ולהלן ההוכחות.

זה התחיל, אם אני זוכרת נכון, עם השמלה הזו, שקניתי מאיזשהו אתר שאלוהים יודע איך הגעתי אליו. בצילום שהוצג באתר על בובת חלון ראווה זו נראתה שמלה וינטג'ית רומנטית. בזמנו היו לה גם שרוולים ארוכים תפוחים. כשהיא הגיעה אליי הביתה, אחרי שגמרתי להתלהב מהאריזה הנחמדה שלה ומדדתי אותה עליי, פשוט לא הצלחתי להתחבר אליה. השרוולים היו נראים מוגזמים והיה לה איזשהו חריץ ארוך בחלק של החצאית במרכז מתחת לכפתורים שגיליתי אותו רק אז. גם הבד שלה היה נראה לי במציאות פתאום מבריק וזול. לקחתי אותה לתופרת וביקשתי לסגור את החריץ ולקצר את השרוולים בתקווה שאז השמלה תיראה לי לבישה יותר, אבל זה לא ממש עזר (אולי גם כי התופרת עשתה עבודה חובבנית עם קיצור השרוולים כמו שניתן לראות בתמונות). נכון לעכשיו השמלה הזו לא נלבשה מחוץ לבית אפילו פעם אחת וקניתי אותה כבר די מזמן.

מתישהו בהמשך, כשהייתי חזק בתוך שלב שבו השתגעתי על כל שילוב של זהב ביחד עם פנינים (נדמה לי שזה התחיל בעקבות צפייה בסדרה "שושלת טיודור" עם התכשיטים התקופתיים המפוארים שאפשר לראות על הנשים של הנרי לפני שהוא כורת להן את הראש), ראיתי באיביי שרשרת שנראתה לי מתאימה למה שחיפשתי בחנויות ללא הצלחה. גם מסגרת זהב מעוטרת לפנינה, גם טיפת פנינה שמשתלשלת מהתליון וגם מחיר סביר לחלוטין. הזמנתי את השרשרת, למרות שבעל האתר היה כנה והודה שהתליון הזה היה עגיל בגלגול קודם שלו. שוב, במבט שלא דרך צילום, השרשרת נראתה לי אחרת לגמרי. קטנה ועדינה וכמעט חסרת נוכחות וממש בלטה לי פתאום העובדה שהתליון היה פעם עגיל, דבר שלא קרה כשהתבוננתי בצילום. בואו נגיד שגם את השרשרת לא ממש יוצא לי לדגום עליי.

בתווך היו גם זוג נעליים שהזמנתי וזה כבר היה כזה אסון שמסרתי אותן הלאה די מהר ואפילו אין לי תמונה שלהן להראות לכם כאן. הן גם לא היו לגמרי במידה שלי (לך תסתדר עם מידות מחו"ל), גם לא בצבע שנראה בצילום וגם היו משופשפות ברצועות בצורה שלא נראתה בצילום ולא הודגשה מספיק בפירוט שצורף לו.

נדמה לי שהרכישות האחרונות שלי היו שתי השרשראות הללו - אחת כסופה ואחת שחורה. דווקא במקרה הזה לא מדובר בפיאסקו ואפילו יצא לי לעשות בהן שימוש (הן גם ורסטיליות – אפשר להשתמש בהן בתור שרשרת ארוכה או קצרה, עם התליון או בלי ואפילו בתור חגורה), אבל בדיעבד אני לא חושבת שהיה צורך להזמין אותן מחו"ל והייתי יכולה למצוא משהו דומה בחנויות יד שנייה בארץ אם הייתי טורחת לחפש.

אולי למישהי עם טביעת עין טובה יותר וידע מצטבר לגבי חנויות אמינות באינטרנט היתה יותר הצלחה בתחום ממני, אבל לי כנראה הדרך הזו לא מתאימה. נכון לעכשיו, נגמלתי לגמרי מקניות באינטרנט. כאמור, עבורי אין כמראה עיניים בלתי אמצעי. מה גם שעם דמי המשלוח הלא נמוכים מחו"ל, זה כבר באמת לא משתלם כלכלית לעשות קניות דרך האינטרנט. מצאתי בינתיים דברים אחרים לעשות בזמן המחשב שלי :-).

סוף טוב הכול (די) טוב

הספקתי לקפוץ השבוע לגיחה ממש קצרה לשוק הפשפשים ביפו ובדקתי כמה חנויות מנורות במתחם כדי לחפש בסיס חדש למנורה שלי במקום זה שנשבר. להפתעתי לא מצאתי באף חנות בסיסים מזכוכית, אבל אחד המוכרים היה יצירתי והציע לי להשתמש במה שאמור היה להיות בית המנורה בתור בסיס. מכיוון שהחלק לא עלה הרבה כסף, החלטתי ששווה לנסות ולהפתעתי זה עבד! נראה לי שמי שלא יודע שמדובר בחלק שלא שייך למנורה במקור, לא יעלה על זה לבדו. אני חושבת שעם הזמן אני בכלל אשכח איך נראתה לפני כן מרוב שהחלק הזה משתלב היטב במראה הכללי שלה.
קצת הצטערתי שלא היה לי זמן לשוטט קצת יותר בשוק ולקפוץ אולי גם לחנות בגדי יד שנייה של דוריס מאסטרפיס, אבל זה יצטרך לחכות לפעם אחרת.
עכשיו אני צריכה לקוות שהחתולים יהיו נחמדים ולא ישברו לי אותה שוב. Fat chance of that או בעברית – זה בטח רק עניין של זמן עד שזה יקרה (אופטימית שכמותי).

החלק ה"חדש" הוא הקערה ההפוכה למטה

באותה הזדמנות אני מעלה כאן תמונות של חנות יד שנייה ממרכז ת"א, "אהבה לשנייה" ברח' רשי"י, שגם אליה נכנסתי השבוע במהלך חיפושיי אחר החלק המתאים למנורה, כי מלכתחילה התעצלתי להגיע עד לשוק ביפו. לא מצאתי שם את מבוקשי, אבל תראו כמה מעניין המבחר בחנות.

ותקשיבו, אם אתם נכנסים לכאן ונהנים (או לא נהנים) ממה שאתם קוראים/רואים, תנו קצת פידבק בתגובות. זה מרפה את ידיי שכמעט רק לובה הנחמדה מגיבה.

על נשים וערפדים

פולקלור הערפדים קיים בתרבות האנושית מזה עידן ועידנים. מסיבות כאלו ואחרות היתה לבני האדם כמעט מאז ומתמיד משיכה מורבידית לסיפורי הפנטזיה הללו על יצורים דמויי אדם שמוצצים דם וחיים לנצח.
בספרות הרומנטית באמריקה מוקדש חלק נפרד לז'אנר הזה ומאות אלפי נשים קוראות בשקיקה סיפורים מהזן המודרני של דרקולה. הסדרה "באפי ציידת הערפדים" וסדרת הבת שלה "אנג'ל" קמו לתחייה על רקע העניין בתחום הזה על שלל המטאפורות והסמליות הקיימים בו.
לי מאז ומעולם היתה העדפה לסיפורים שאינם מבוססים על מקרה אמיתי (בשביל זה יש לנו את החיים וחדשות, לא?) כמו גם נפש רומנטית וחולמנית וכמובן שמתוך כך ז'אנר הערפדים הוא אחד מהחביבים עליי.
בזמנו יצא לי אפילו להיות בארה"ב בזמן שהתקיים בשיקגו כנס של מעריצי באפי והחלטתי לקפוץ לעיר במיוחד לשם כך ואף הצטלמתי עם השחקן שגילם את דמותו של ספייק הערפד בסדרה. זו הייתה חתיכת חוויה.

לאחרונה, הטרנד הזה של ערפדים נכנס להילוך גבוה. זה התחיל עם סדרת הספרים של שרלין האריס, על הרפתקאותיה של המלצרית סוקי סטאקהאוס והחבר הערפד שלה ביל, שבהמשך עובדה לסדרת הטלוויזיה המצליחה "דם אמיתי" והמשיך עם רביעיית הספרים של סטפני מאייר והסרט שיצא בעקבות הספר הראשון בסדרה, "דמדומים".
ראיתי את שתי העונות של הסדרה "דם אמיתי" ומאוד אהבתי. הסדרה היא מבית היוצר של HBO, כך שהיא מאוד נועזת, מעין "באפי" למבוגרים יותר.

את סדרת הספרים של סטפני מאייר והסרט "דמדומים" פטרתי בהתחלה כמיועדים לבני נוער בלבד. אבל כשהוט העניקו את "דמדומים" בתור סרט מתנה באחד ממבצעי סוף השבוע שלהם, החלטתי שלא יזיק לבדוק את העניין מקרוב וצפיתי בו. אני לא יכולה לומר שמאוד התלהבתי מהסרט, הוא היה בסדר, אבל בתור סאקרית של ערפדים החלטתי בכל זאת לתת צ'אנס לספרים של מאייר, בייחוד לאחר שבלוגרית אמריקאית שאני אוהבת הודתה בחצי פה שהיא קוראת את הספר השני ומאוד נהנית. מכיוון ש"ראיתי" כבר את הספר הראשון, סרתי לסטימצקי וקניתי גם אני את הספר השני, new moon, ולהפתעתי הרבה הוא היה קולח וסוחף.

כרזת הסרט "דמדומים", שנעשה עפ"י הספר הראשון בסדרה

הספר השני בסדרה

הספר השלישי בסדרה

הספר הרביעי והאחרון בסדרה

הסופרת היא אמנם מורמונית שדוגלת בלא לקיים סקס לפני החתונה (לא שזה מסר כזה בעייתי בהתחשב בטווח הגילאים אליו פונים הספרים הללו במקור), אבל היא כותבת בצורה עשירה ומלאת דמיון, שגורמת לך להישאב לתוך הספר על שלל דמויותיו הצבעוניות. היא פשוט יודעת כיצד לספר סיפור בצורה מרתקת. קראתי ברשת התייחסות לספרים הללו כפורנו רגשי ויש בזה משהו. אולי זו הסיבה שהספרים הללו מדברים יותר לפלח הקוראים הנשי. זו אולי גם מהות המשיכה של נשים לז'אנר הערפדים, כפי שהסבירה לי את זה אחייניתי. מעין רומנטיקה טוטאלית, שמתעלה על הכל, כולל על המוות.
אני מצדי מודה שתמיד היתה לי משיכה לגיבורים ספרותיים כהים, מהורהרים וקצת מסוכנים דוגמת מר רוצ'סטר ב"ג'יין אייר", מר דארסי ב"גאווה ודעה קדומה" והית'קליף ב"אנקת גבהים", שאולי מזכירים במידת מה את האב-טיפוס של הגיבור הערפדי הרומנטי.
בסופו של עניין, אחרי שקראתי את הספר השני ברביעיית הספרים, חזרתי לחנות ורכשתי גם את שני הספרים האחרונים בסדרה וכך ביליתי את רוב זמן הפנאי שלי בחגים.

קראתי אח"כ ביקורות באינטרנט (זהירות, ספויילרים) על איך הספרים הללו משחיתים את נפשן הרכה של נערות צעירות וגורמים להן לחשוב שבשביל אהבה צריך לוותר על הכול ושהם מאוד לא פמינסטיים ודוגלים בנישואים וילדים בגיל צעיר על חשבון ההתפתחות האישית של הגיבורה הראשית ועל איך שהגיבורה מאוד פאסיבית לצד הדמות הגברית הדומיננטית והמוכשרת יותר, אבל אני כבר מספיק מבוגרת להתייחס לספרים הללו כממתק שהם ולא כיותר מכך.

אצל הדודה והדוד

יום החג אתמול דווקא התחיל באופן רגוע יחסית. תכננתי מקסימום לנקות את הבית. בדיוק כשהתכוונתי להשתטח על הספה בסלון ולהמשיך לקרוא עוד קצת בספר שלי כדי לצבור אנרגיה לניקיונות, קפץ פתאום בעלי שנזכר שבעצם הוזמנו לארוחת צהריים אצל דודה שלו ברמת-גן ואנחנו צריכים לצאת לדרך תוך רבע שעה כדי להגיע לשם בזמן. במקרים כגון אלה, אין זמן להתברבר ולהתחיל להתלבט מה ללבוש, כך שהלכתי על תלבושת האל-כשל שלי.
לכל אחד יש כמה תלבושות כאלה, איזה סט בגדים שהוא יודע שנראה טוב ביחד ומתאים לאירוע כזה או אחר. תלבושת אחת כזו שלי מורכבת מחצאית בלון שקניתי עוד לפני שחצאיות כאלה נהיו יחסית פופולאריות לאחרונה, בבוטיק של בגדי מעצבים בגבעתיים שנקרא גוטיק. החצאית היא של המעצבת גילה אילוז, בעלת המותג NELA. צירפתי לה חולצה פשוטה לבנה מסלון ברלין, שרשרת ונעליים וזהו, הייתי מוכנה. לפעמים אני מצליחה להפתיע לטובה את בעלי בכמות הזמן שלוקח לי להיות מוכנה ליציאה. דווקא הוא זה שהיה בעייתי הפעם והתלבש במכנסי ברמודה, טי שרט ונעלי אצבע. טענתי בפניו שהלבוש הזה עלול להיתפס על ידי הדודה הפולנייה שלו כהפגנת חוסר כבוד כלפיה והוא החליף למשהו מושקע יותר. בסוף התברר שהוא צדק ואני טעיתי (אירוע נדיר לכל הדעות). כל שאר הנוכחים בבית הדודה היו לבושים בבגדים מאוד יום יומיים ואנחנו היינו היחידים שטרחו להתלבש לכבוד החג. אולי זה שריד נוסף מימיי כדתייה, כשהיינו מתלבשים לכבוד שבת המלכה. בכל מקרה, אני עדיין טוענת, שאם כבר יש סיבה רשמית להתלבש יפה, למה לא לנצל אותה.

ולסיום, מה יותר חמוד מחתול ישן?

שני חתולים ישנים!

יד שנייה מעיר הקודש

באופן כמעט חסר תקדים, יצא שגם ביום שישי הזה, שבוע בלבד לאחר המפגש הקודם, ערכנו בנות משפחתי ואני ביקור נוסף בחנויות יד שנייה, רק שהפעם נסענו קצת רחוק יותר מהמרכז. אחותי הירושלמית רצתה להראות לי שגם בעיר הקודש ניתן למצוא חנויות יד שנייה שוות.
התחלנו את היום בביקור בחנות יד שנייה חדשה יחסית בירושלים שנמצאת ברח' יהושע בן גמלא 9 בשכונת קטמון, קרוב למושבה הגרמנית ונקראת פשוט בשם "גמלא". מדובר בבוטיק בגדי יד שנייה שלא נופל ביופיו ובמבחר שלו מחנויות יד שנייה בת"א ואולי אפילו עולה על כמה מהן. הבגדים מסודרים על מתלים ומדפים בצורה שבה נוח לסרוק אותם וההיצע משובח ברובו. אין את הצפיפות ועומס היתר שמקשים בכמה חנויות להתרשם מהבגדים במקום ומצריכים חפירות ארכיאולוגיות מתישות. המחירים ברובם נוחים, אם כי על הפריטים היותר שווים, המחיר קצת עולה.
מכיוון שאני מנסה לאחרונה להצטמצם בקניות (לא שזה הרושם שמתקבל מכל הביקורים הללו בחנויות יד שנייה), קניתי רק כובע וינטג'י שהזכיר לי מאוד את הכובע מהתמונה בפוסט הזה של standing ovation. כחובבת אקססוריז, יש לי כמובן גם אוסף לא קטן של כובעים. נקווה שיהיה לי את האומץ לעשות בו שימוש ולתת כבוד לאותו קשיש ירושלמי שבטח פעם הוא היה שייך לו. מדדתי גם אוברול משובץ נחמד, אבל הוא היה גדול מדי עליי.

אחייניתי האמיצה שוב קנתה שמלת וינטג', הפעם קצת פחות נועזת, אבל עדיין יפה מאוד + חגורת עור והסכימה לדגמן לי אותם מאוחר יותר בדירתה השכורה החדשה בשכונת רחביה.

אחרי "גמלא", המשכנו לחנות יד שנייה נוספת, שנמצאת ברח' עמק רפאים, הרחוב הראשי של המושבה הגרמנית. הרחוב הזה הוא מעין שינקין הירושלמי. רחוב מאוד אופנתי עם הרבה חנויות ובתי-קפה ותיירים מכל העולם שמסתובבים לאורכו. חנות יד השנייה שם נראית כאילו שהיא נמצאת במקום כבר הרבה שנים והיא יותר שילוב של חנות ובזאר מאשר חנות פרופר (לא ראיתי שם וכתובת. היא ממוקמת יחסית בתחילת הרחוב, מול המקום שבו היתה פעם "החגיגה של באבט").

כאן כבר היה המון בלאגן וגיבוב והיה קשה למצוא משהו. הדברים מונחים בערימות ללא סדר מסוים וכשהם כבר תלויים על מתלה, הדוחק הוא כזה שקשה לשלוף משם איזה בגד. קשה גם להסתובב בחנות מרוב דברים שפזורים בכל מקום. היו שם גם כלי בית ועוד כל מיני פיצ'יפקעס חוץ מבגדים והמחירים היו סבירים ביותר. אחיינית אחת שלי קנתה שם סט כלים לבן עם לבבות אדומים לדירה החדשה ואחיינית שנייה שלי קנתה שם תיק אופנתי לערב, סוודר וחגורה. אני שקלתי לקנות תיק קלאץ' מעור אדום, אבל בסוף ויתרתי. יש לי כבר יותר מדי תיקים ואדום הוא ממילא לא הצבע המועדף עליי.

.

אחרי עבודה כזו קשה, הגיע לנו גם לנוח ולהתאושש עם איזו ארוחת בוצריים וישבנו במסעדת לוצ'נה לא רחוק משם. אני מעלה כמה תמונות של המנות, שיהיה פה גם קצת food porn, אם כבר אנחנו עוסקים בהנאות הקטנות של החיים.