עוד חוזר הניגון

גם אמא שלי וגם אני בנות מזל סרטן. למי שלא יודע (או לא התעניין אף-פעם), חוץ מרגישות יתר, אחד הדברים שהכי מאפיינים את המזל הזה היא הנטייה לנוסטלגיה. כמעט כל מה שקרה בעבר נצבע אצל הסרטנים בצבע ורוד סכריני ותמיד נראה להם שבעבר היה הרבה יותר טוב ממה שהיה הלכה למעשה. זה נכון לא רק לגבי העבר הפרטי שלהם, אלא גם לגבי העבר הקולקטיבי הכללי. מכאן נובעת משיכה חזקה וכמעט בלתי נשלטת לחפצים מהעבר, גם חפצים אישיים שלהם וגם חפצים עתיקים באופן כללי.
אני למשל מאוד מתקשה להיפרד מדברים מעברי, שכן הם צופנים בחובם המון זיכרונות ועקב כך גם נושאים ערך רגשי מסוים. אבל אני עוד הגיונית. אני שומרת דברים רק כל עוד יש לי מקום לאחסן אותם ולא נותנת לבלאגן להשתלט. אצל אמא שלי העניין הזה הגיע לרמות קשות של אספנות. היא אמנם לא הגיעה למצב של אמא של זרוב מ"מחוברות", שלפי מה שהראו בתוכנית, כבר היה קשה אצלה לראות בית מרוב דברים שהיא אספה, אבל זה היה קרוב. שנים שאנחנו אומרים לה לזרוק או למסור דברים שהיא לא צריכה והיא עומדת איתנה בדעתה שיום אחד יהיה בהם שימוש. עקב התעוררות טרנד היד שנייה והסבתא שיק שפוקד את עולם האופנה והעיצוב זה זמן מה, היא עכשיו יכולה להגיד לנו: "אמרתי לכם!" ולצאת צודקת (ושלא תחשבו שהיא לא עושה את זה).
בכלל, נראה שכל דור או שניים, מתחילה נהייה אחר דברים שכבר היו בעבר ומעין חזרה לעידן קודם. כמו מעגל קסמים משופר. אותם הדברים חוזרים אבל באינטרפרטציה קצת יותר מודרנית, כמו טרנדים משנות ה-80 שחוזרים עכשיו בחלקם עם טוויסטים או הדגשים קצת אחרים.
השורה התחתונה היא שהבית של אמא שלי משמש לעתים כמעין תחנת מעבר לבגדים. ביקור אצלה דומה לפרקים לביקור בחנות יד שנייה. היא מראה לי בגדים שהגיעו אליה בדרך זו או אחרת, ואני עוברת עליהם ולפעמים מוצאת שם משהו שמוצא חן בעיניי (בכל זאת, בני-ברק. לא תאמינו איזה בגדים הדוסיות האלה לובשות לפעמים). מדי פעם אעלה כאן צילומים של המציאות הללו כדי שתוכלו גם אתם להתרשם.

הבגד הראשון שבחרתי להציג כאן הוא אחת מהמציאות היותר מוצלחות. כמובן שהייתי צריכה לקחת אותו לתופרת ולעשות בו כמה שינויים – קיצור המכפלת, הצרת ההיקפים והסרת השרוולים הארוכים שהיו לשמלה במקור. התוצאה הסופית דומה לשמלת פלאפר עם שרוולי עטלף משנות ה-20-30. יצא לי כבר ללבוש אותה לחתונה של חברים והיה ממש כיף לרקוד איתה כשכל הגדילים שעליה מקפצים לכל עבר.

הבנתי כבר שלהצטלם בערב זה לא רעיון טוב, אז הצילום האחרון מצורף רק כדי שתוכלו לראות (פחות או יותר) מה האורך של השמלה עליי.

Hard Candy

דילמה – מה לובשים להופעה של דראג קווינז? מצד אחד, את לא רוצה להגזים, שחלילה מישהו במועדון לא יחשוב שאת חלק מההופעה ומצד שני, בכל זאת צריך לעמוד בסטנדרטים מסוימים בתור אישה, שלא ייווצר מצב שהדראגיסטיות יאפילו עלייך לגמרי ויגרמו לך להרגיש כמו אישה מוזנחת שלא משקיעה בעצמה. אז כשהתלבשתי אתמול בערב לקראת יציאה למועדון אוויטה בת"א, נזכרתי באיזו כתבה שקראתי מתישהו איפשהו, שדיברה על זה שבעצם למה שלא תמיד נתלבש בבגדים היפים שלנו. יש לנו כל-כך הרבה בגדים מרהיבים תלויים בארון וכל-כך מעט הזדמנויות ללבוש אותם (זהו, כל החבר'ה שלי כבר נשואים). למה בעצם אנחנו מחכים? רובנו מתלבשות ביום-יום באותו שטנץ מוכר, בטוח ועייף. למה לא לצאת לסידורים בשמלה מהממת? למה לא ללכת לבית קפה באיזה אאוטפיט מושקע? (זה מזכיר לי גם סיפור שהסתובב בזמנו במיילים על אישה ששמרה כותנות לילה משגעות שלה להזדמנות מיוחדת שתבוא ואז היא מתה בגיל מבוגר מבלי שיצא לה ללבוש אותן אי-פעם והאחיינית שלה, שירשה את רכושה, נשבעה בעקבות זאת לעולם לא לחכות לאיזה רגע מיוחד כדי לחיות בו, אלא לחיות בכאן ובעכשיו).

אז אולי יציאה למועדון גייז זה לא בדיוק דוגמה לבילוי הכי יום-יומי שלי, אבל החלטתי עדיין להשקיע וללבוש שמלה שקניתי בזמנו וטרם יצא לי ללבוש אותה. היא נקנתה בשוק בצלאל, אבל עלתה יחסית הרבה בהתחשב במיקום שבו נרכשה. יש בתחילת השוק חנות שמייבאת בגדים של מעצבת צרפתייה שאינה מוכרת בארץ וכשפעם הסתובבתי לי לתומי בשוק במחשבה למצוא מציאות, הגעתי לחנות הזו ולא עמדתי בפיתוי. זה בכל זאת בסופו של דבר לא היה סכום כסף גדול יחסית לשמלה שאפשר ללבוש אותה בלב שקט גם לאירועים. לא כל-כך רואים את זה בצילומים (זה כנראה לא רעיון הכי טוב להצטלם בלילה), אבל יש לשמלה הזו המון פרטים קטנים, כמו שרוולים קצרים מטול, תחרה באיזור הצווארון וחגורה מקטיפה שנקשרת מאחור. גם הדוגמה על החלק התחתון עשויה ממעין שכבה דקה של קטיפה.

Hard Candy - הקוקטייל שהזמנתי (ומגיע עם סוכרייה על מקל בפנים).

נראה ונשמע כמו משקה של כוסיות, אבל עושה את העבודה

ציונה פטריוט וטלולה בונט בהופעה

בדיעבד, לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי. היה די חשוך במועדון וממילא לא היה סיכוי שמישהו יוריד את העיניים מהבמה ומדמויות צבעוניות כמו ציונה פטריוט או רמה רימינג (!) כדי להבחין בכלל במה לובשים האנשים האחרים במקום. נו, טוב. בסופו של דבר אנחנו הרי מתלבשים יותר בשביל ההרגשה הטובה שלנו מאשר בשביל משהו אחר.

אוסף פרטי

אם כבר בעיצוב עסקינן, אני רוצה להציג לפניכם שלושה מהציורים שתלויים אצלנו בדירה. אף אחד מהם אינו מאוד יקר, אבל אני מאוד אוהבת את כולם. הציור הראשון וללא ספק גולת הכותרת בכל הנוגע ליצירה מקורית אצלנו בבית, הוא ציור שציירה חברה אמנית שלי והעניקה לי אותו כמתנת נישואים (היא שאלה אם אני מעדיפה צ'ק או ציור שלה וכמובן שבחרתי באופציה השנייה מתוך היכרותי עם יכולת הציור שלה). קוראים לה מיקה טל והיא כרגע לא ממש מפורסמת, אבל אני בהחלט חושבת שיש לה את כל הנתונים לכך. פשוט אין לה מרפקים וכוח התמדה.
מיקה היא זו שבחרה איזה ציור להעניק לי ולא אני. עובדה ידועה היא שאמנים שונאים שקונים בוחרים ציור שלהם לפי דרגת התאמתו לסלון בביתם, אבל חוץ מזה שאני מאוד אוהבת את הציור הזה, יצא איכשהו שהוא מאוד מתאים לסקאלת הצבעים אצלנו בבית וזה מבלי שמיקה ראתה את הסלון שלנו לפני כן.
גם אחרי שלמדתי תולדות האמנות באוניברסיטה, ציורים מופשטים לא היו מהזן החביב עליי ולא השתנתה בהרבה הגישה הראשונית שלי כלפיהם שראתה בהם מעין פלצנות או עצלנות (למשל ציורים מזן ה"לבן על לבן" ודומיהם). אף פעם לא היתה לי יותר מדי סבלנות לבלבלת הרוחנית שבאה לפרשן אותם (אני בטח זוכה עכשיו לצקצוקי בוז מכמה חובבי אמנות). זה לא שאני טוענת שציורים חייבים להיות מציאותיים או פיגורטיביים בלבד. רחוק מכך. אבל ציור של איקס שחור על רקע לבן פשוט לא עושה לי כלום (בעצם, אולי מעורר בי אנטגוניזם).
מיקה, לעומת זאת, מציירת מופשט בצורה כל-כך מרתקת, שאני יכולה להסתכל על הציור שלה עוד ועוד ובכל פעם לגלות אלמנט חדש. אני גם מאוד אוהבת את שילובי הצבעים המדהימים אליהם היא מגיעה בציורים שלה. פשוט חגיגה לעין.


ואחרי שהשתלחתי ככה בציורים מופשטים, מעניין שהציור השני האהוב עליי בבית הוא ציור מופשט שאני ציירתי לפני מספר שנים במסגרת חוג לציור שלקחתי במוזיאון ת"א. לא זכור לי מה היתה ההנחיה לציור. אני רק זוכרת שזה היה תרגיל עם מסקינג טייפ וצבעוניות


את הציור השלישי והקטן ביותר במימדים שלו קנינו מאיזו אמנית הולנדית בדוכן בשוק באמסטרדם לפני כשנה. אהבתי את הצבעוניות שלו ואת איך שהיא תפסה את כל המאפיינים של העיר הזו בציור קטנטן אחד. יש לה גם אתר משלה.



וכן, אני כבר תקופת מה נמצאת בשלב שבו כל דבר שיש בו את שילוב הצבעים ורוד וירוק מושך אותי בצורה פאטאלית.

לפנות מקום בלב

מעשה שהיה כך היה. כשרק עברתי לגור עם מי שהוא היום בעלי, היה לנו ויכוח מתמשך על כמה מהדברים שלי יכולים להשתלב בדברים שלו בדירה (הצטרפתי לדירה שבה הוא כבר התגורר). אני מניחה שזה קורה להרבה זוגות כשהם רק עוברים לגור ביחד וצריכים פתאום לשלב את הרכוש שכל אחד צבר במהלך השנים הקודמות. עכשיו שתבינו, בהיותו גבר סטרייט וחובב מחשבים, חוש טעם משובח בכל הקשור לעיצוב לא ממש היה לו (שלא לדבר על הבגדים שלבש, אבל לפחות עכשיו הוא השתפר קצת בתחום הזה בזכות הסטייליסטית הצמודה שלו). דירת הרווקים שלו נראתה בדיוק כמו שאתם מתארים לכם שנראית דירת רווקים ממוצעת. פונקציונאלית עד לכבל האחרון שבה. היו לו ספות משנות השמונים שקיבל ממישהו ששדרג את הסלון שלו ונתן לו אותן (שהיו עשויות ממסגרות עץ עם כריות מכוערות ולא נוחות), בלי שטיח, בלי כריות נוי, בלי וילונות על החלונות, בלי אף חפץ שנועד לקשט וליפות וזה אומר גם מעט מאוד תמונות על הקירות ואת אלו שכבר כן תלה, ממש לא אהבתי (כל מיני ציורים שהביא מהודו). התחילה בינינו מלחמת התשה. על כל דבר שרציתי להכניס לדירה הייתי צריכה להתווכח אתו. הוא לא הצליח להבין מה הטעם בחפץ שהמטרה העיקרית שלו היא קישוטית. בקיצור, הוא דגל בשיטת הריהוט המינימליסטית ואני מאלו שאוהבים המון חפצים יפים מסביבי שגורמים לי להרגשת חמימות של בית. בסופו של דבר, כמו שצריך לעשות בזוגיות אם רוצים שתמשיך להתקיים, אני התפשרתי קצת והוא התפשר קצת והגענו לאיזה אמצע הדרך שפחות או יותר התאימה לשנינו. הוא מצידו מיתן קצת את ההתנגדות שלו לכל מה שנתפס אצלו כמיותר ולא פונקציונאלי ואני מצדי הרגעתי את השאיפה שלי לקישוט יתר. כמובן שכפועל יוצא מכך, הרבה מהדברים שלי נשארו ארוזים בארגזים עד היום.
אחת מהמלחמות העיקשות יותר שניהלתי היתה דווקא לא לגבי חפץ שבא אתי מדירות קודמות, אלא משהו חדש שרציתי לרכוש לנו לדירה המשותפת. כמעט כל יום בדרך לעבודה, הייתי חולפת על פני חנות לעיצוב שהיו בה גם מנורות. אחת מהמנורות במיוחד משכה את תשומת לבי. היה לה אהיל ורדרד עם דוגמה מפותלת, המון קריסטלים תלויים מסביב לאהיל ורגל מזכוכית מעוצבת. כשהדליקו אותה עם רדת ערב היא הפיצה סביבה אור כל-כך חמים ומושך שממש הרגשתי שאני חייבת את המנורה הזו. זמן רב חששתי להיכנס לחנות לשאול כמה היא עולה כי כבר תיארתי לעצמי שזולה היא לא תהיה. בסוף אזרתי אומץ ונכנסתי לברר. כמובן שצדקתי. היא היתה די יקרה, אבל זה לא גרם לי להפסיק להיות אובססיבית לגביה והתחלתי לנסות לשכנע את בן זוגי שאני פשוט חייבת לקנות אותה. הוא כמובן לא הגיב לעניין באופן חיובי. לא רק שזה עוד חפץ חסר פונקציונאליות מבחינתו, הוא גם עולה המון כסף, שזה כבר באמת להוסיף עלבון על פגיעה. אבל כשאני מאוד רוצה משהו, אני די נדבקת למטרה ולא מרפה, כמו בולדוג שנעל את שיניו על צווארו של יריבו. אולי גם רציתי לבדוק כמה מקום, לא רק פיזי, אלא גם רגשי, מוכן להקדיש לי בן זוגי. שהרי המאבק הזה על החפצים בדירה משקף באיזשהו רובד גם פניות רגשית, כמו שמדגים יפה השיר של ברי סחרוף "אני מפנה מקום".
בסוף הוא השתכנע (אחרת הוא לא היה זוכה לשקט עד סוף ימיו) והבאתי את המנורה אחר כבוד לדירתנו הקטנטונת דאז בת"א ואחרי כמה זמן הוא אפילו הסכים להודות שהיא אכן מוסיפה המון אווירה לסלון, בעיקר בלילות כשהיינו מכבים את כל האורות ומשאירים רק אותה דולקת.

המנורה בימים יפים יותר

מה סוף הסיפור נכון לעכשיו? שאסור להיקשר יותר מדי לחפצים, במיוחד לא כשיש לך חתולים. אחרי שהיא דווקא שרדה בשלום את המעבר לכפר-סבא, בוקר אחד שמעתי קול נפץ אדיר וכשבאתי לחקור, גיליתי את המנורה היפה שלי כשהיא על הרצפה עם הבסיס של הרגל שלה מנופץ לרסיסים קטנים וחתול שבורח בהיסטריה מזירת הפשע. חתולים גידלתי. עכשיו אני מתכננת באחד מן הימים ללכת לשוק הפשפשים ביפו ולראות אם אצליח למצוא משהו שישמש אותה בתור רגל חלופית. בינתיים היא מונחת מבוישת בצד.

קלסתרונו של הפושע החשוד בביצוע מעשה הבליעל

באותה הזדמנות אני מעלה גם תמונות של כורסא ישנה שקיבלתי מאמא שלי וריפדתי מחדש וגם במקרה שלה הייתי צריכה לירוק דם עד שהצלחתי להשיג את אישורו של אדון האחוזה להניח אותה בסלון ביתנו.

למראית הדה ז'ה וו

הבנות במשפחה שלי (הווה אומר שתיים מאחיותיי + הבנות שלהן) התחלנו מעין מסורת מאוד חביבה. מדי פעם אנחנו מתאמות מפגשי בנות בימי שישי במהלכן אנחנו מבקרות באיזו חנות יד ומשלבות את זה גם בישיבה בבית-קפה לפני או אחרי. התחלנו עם סיורים בחנויות יד שנייה בת"א ובהדרגה המיקוד שלנו עבר דווקא לחנויות נידחות יותר באיזורים המרוחקים יותר מהמרכז. זו כנראה הדרך שלנו לתור את הארץ ולגלות בה כל מיני נקודות שבחיים לא היינו מגיעות אליהן בדרך אחרת.
הביקור האחרון שלנו היה בחנות יד שנייה בשם דה ז'ה וו במתחם אילנות, על כביש 4 בין קדימה לפרדסייה. קראתי המלצה עליה בבלוג של קלבה ומכיוון שאני כל הזמן נמצאת בחיפוש אחר המיקום המעניין הבא שעדיין לא ביקרתי בו, החלטתי להציע למפגש הנוכחי שלנו את החנות הזו, שבמקרה גם קרובה יחסית לכפר-סבא, עיר מגוריי.
אז קודם כל, המתחם כולו ממוקם בתוך מעין חורשת עצים בצד הכביש ויש בו מספר בתי עסק שלא ממש ברור לי איך הם מצליחים להתפרנס מהתנועה המועטה של קונים שראיתי במקום. יש שם גם בית-קפה וגם ספא ואיזה מתחם של יוצרים מקומיים, שחברו להם יחד תחת קורת מחסן אחד בו יוצרים לצד כלי קרמיקה, בגדים וציורים גם לחם. לפי ההתרשמות שלי, האטרקציה העיקרית של המתחם היא כאמור חנות היד שנייה, שכוללת בתוכה בכניסה גם איזור למתנות.

המבחר די גדול וראיתי שם גם בגדים של מעצבים (מכנסיים של ז'אן פול גוטייה וקום אל פו) וגם של רשתות משובחות יותר ופחות (מנגו, הוניגמן ופוקס לדוגמה. תחליטו אתם כבר לבד מי זה מה). לא יצאתי מעורי מהתלהבות. אולי כי אני רגילה לחנויות בת"א בהם בד"כ כנראה קיימת סלקציה יותר קפדנית של הבגדים שמתקבלים לחנות (לעומת זאת, המחירים כאן היו הרבה יותר סבירים וידידותיים מאלו בחנויות בת"א), אבל בסוף כולנו יצאנו עם משהו.
מצאתי לאחיינית שלי, שיש לה הרבה יותר אומץ ותעוזה ממני בדרך הלבוש שלה, שמלת וינטג' מיוחדת בין הקולבים (שיש כאלה מן הסתם שיחשבו שהיא out there כי היא לא מתאימה לטעם של כל אחד וזו בדיוק הסיבה שאני לא לקחתי אותה).

אני הסתפקתי במשהו פחות מעורר מחלוקת וקניתי חולצה חמודה מבית היוצר של מנגו.

Past Perfect

גאדג'טים טכנולוגיים מעולם לא היוו פיתוי עבורי. אני בד"כ בין האחרונים לעלות על עגלת הקדמה ולא מבינה מה רע בדברים הקיימים. כמובן שבסופו של דבר אני משתכנעת לנסות ואז לא מבינה איך הסתדרתי בלי החידושים הללו ומה חשבתי לעצמי לפני כן.
למשל מכשיר ה-DVD. לקח לבעלי זמן לשכנע אותי לעבור למקליט DVD. לא הבנתי מה רע בקלטות וידיאו, שאפשר להקליט עליהן שוב ושוב בשונה מהדיסקים. או טלפונים ניידים. לא היה נראה לי הגיוני שאני צריכה להיות זמינה בכל שעה משעות היממה. מה אם בא לי שקט? מה אם לא בא לי לדבר? מה זו ההשתעבדות הזו למכשיר כה קטן ומעצבן בפוטנציה. חיכיתי לא מעט זמן עד שקניתי טלפון נייד תוך כדי שאני מחליטה שאפעיל אותו רק כשאני ארצה להתקשר. כמובן שבסוף זה לא מה שקרה והוא נשאר דולק רוב הזמן, אבל אני עדיין מרשה לעצמי לא לענות כשלא בא לי. גם לא בער לי אף פעם לרכוש את הטלפון הנייד הכי משוכלל שבדיוק יצא לשוק. בשביל מה בדיוק אני צריכה להיות מסוגלת לגלוש ממנו באינטרנט, לשלוח מיילים, לצלם באיכות גבוהה ואני לא יודעת מה עוד. כולה צריך אותו בתור טלפון מבחינתי. אני משדרגת את הנייד כל שלוש שנים בעיקר בגלל היופי של המכשירים החדשים ובנייד האחרון יש לי גם נגן mp3 ויותר מזה אני לא צריכה. למה כל ההקדמה הזו? כי מצאתי את עצמי באופן חסר תקדים חושקת באייפון החדש.

זה לא שאני רוצה אותו כי המראה שלו נשא חן בעיניי או כדי להשוויץ שיש לי טלפון נייד משוכלל עם אלף ואחת פונקציות. הסיבה מאוד פשוטה. לא יודעת לכמה מכם יצא לצפות בסרט "קלולס" מ-1995 עם אלישיה סילברסטון. יש לה בסרט מעין תוכנת מחשב בחדר ארונות שעוזרת לה להחליט מה ללבוש באותו היום.

תמונות מתוך הסרט "קלולס"

אני לא מבינה איך עברו 14 שנים עד שמישהו חשב ליישם תוכנה כזו הלכה למעשה, אבל הנה הגיע היום וגיליתי שקיימת אפליקציה לאייפון שמבוססת ככל הנראה בדיוק על הרעיון הזה. זה אביזר עזר שיכול להיות מאוד שימושי וחוסך זמן. במקום להתלבט מול ארון הבגדים כל בוקר, ללבוש ולפשוט אופציות שונות – פשוט מכניסים צילומים של כל הבגדים שלך לתוכנה, מחליטים מראש על חוקיות מסוימת של מה הולך ביחד ומה לא ו-vuala – חסל סדר בזבוזי זמן מיותרים. חצי מהזמן אני הרי לא זוכרת מה בדיוק יש לי בארון ורק אחרי שאני חופרת במעמקיו אני נזכרת.
אני לא מכירה כרגע מישהי שיש לה אייפון עם האפליקציה הזו וכמה שימושית היא בפועל, אבל נראה לי שיש לזה פוטנציאל לא קטן לחובבות אופנה לא החלטיות כמוני.

תמונות מתוך האפליקציה pocket closet לאייפון

הנה גם קישור לסרט וידאו שמדגים את השימוש באפליקציה הזו.

וזה קישור נוסף שבו אפשר לראות תמונות של האפליקציה בצורה יותר ברורה.

Time to kill

במהלך השיטוטים שלי אתמול בשינקין, גיליתי שנפתחה חנות נוספת לגולואז (מה זה השם הזה?!), חנות הוינטג' הוותיקה ברח' שינקין. המיקום של החנות החדשה הוא בשינקין מס' 32, לא רחוק מהחנות הישנה, אלא שזו החדשה ממוקמת ממש על הרחוב ולא בסמטה. לא ברור לי מה הפואנטה של שתי חנויות באותו המקום פחות או יותר. בכל מקרה, היו שם דברים די יפים. השתדלתי בכוח ששום דבר לא ימצא חן בעיני, כי אני לא צריכה הוצאות מיותרות כרגע, וזה הצליח לי. הייתי מארגנת תמונות מהמקום כי המצלמה דווקא היתה עליי, אבל משום מה מנהלת החנות לא הסכימה שאצלם, אפילו לא את החנות מבחוץ.
הייתי בדיוק בדרכי לחנות "שתיים" שם יש לי זיכוי, כך שיכולתי לקנות במצפון יותר נקי. ב"שתיים" אני כמעט תמיד מוצאת משהו לקנות, בניגוד לחנויות יד שנייה אחרות באיזור, שאליהן אני יכולה להיכנס כמה פעמים ולא למצוא כלום. אולי הבנות שם מצליחות יותר לקלוע לטעם שלי בבחירות שלהן. היתה שם שמלה לבנה מקסימה עם לבבות וחגורה אדומה בייבוא מחו"ל, אבל הזיכוי שלי לא חל על פריטים מיובאים מחו"ל, אז אפילו לא מדדתי אותה. רק צילמתי שתראו כמה שהיא חמודה. בסופו של דבר התפשרתי על חולצה שחורה לעבודה מזארה.




השיטוטים הללו בת"א סוג של נכפים עליי פעמיים בשבוע והם תוצאה של מרווח בין העבודה שבה אני נמצאת בבוקר לעבודה אחרת אליה אני מגיעה בשעות אחה"צ, שתיהן בת"א. אין טעם בזמן הזה לנסוע לכפר-סבא ולחזור לת"א, אז אני משוטטת לי בינתיים במרכז ת"א. אני אמנם מפעילה את שרירי הרגליים לא מעט כי אני גומעת מרחקים לא קטנים בזמן הזה, אבל הארנק שלי נמצא בסכנה מתמדת. אני חייבת למצוא דרך טובה יותר להעביר את זמן הביניים הזה. עד עכשיו לקחת ספר ולקרוא על ספסל בחוץ לא היה אפשרי בגלל החום המעיק. אולי כעת, כשהטמפרטורות בחוץ מתחילות להיות יותר סבירות, אני אאמץ את הרעיון.