סוף שנה במחשבה תחילה

אני לא יודעת כמה מכן מתכננות מראש מה ללבוש בערב החג. עד כמה שאני זוכרת, מכיוון שמדובר בתחילת שנה, נהוג לקבל את פניה גם בבגד חדש, שזה דבר שמן הסתם דורש תכנון מראש.
בכלל, כמו ברידג'יט, השפנפנה מ-The girls next door, אני מאוד אוהבת להתלבש בהתאם לאירוע ורק מחפשת כאלה הזדמנויות. זה קצת כמו להתחפש (ותיאורטית אני מאוד אוהבת להתחפש בפורים למרות שאני כבר מזמן לא ילדה). למשל, ללבוש משהו בכחול-לבן לכבוד יום העצמאות, או משהו בלבן לכבוד שבועות וכן הלאה וכן הלאה. לקראת החג, כשהתחלתי לחשוב על מה ללבוש, עלתה לי לראש בהתחלה תמונה של שמלה ענוגה ו-lady-like ברוח החגים. ישר עלתה לי לראש שמלה שקניתי לפני זמן מה מבית היוצר של רוני קנטור וטרם יצא לי ללבוש. היא גם מתאימה מאוד לעונה, שכן היא מכוסה כולה בהדפס של עלי שלכת (לא שהסתיו כבר ממש מראה כאן את פרצופו).

שמלה: רוני קנטור, נעליים: ביוטיפיל, צמידים: אלדו

עם זאת, בגלל שרציתי בכל זאת להתחדש באיזשהו פריט לכבוד השנה החדשה באופן ספציפי, החלטתי לעשות שימוש חלקי בתלושי השי שקיבלתי מהעבודה לקראת החג ושלשמחתי כללו הפעם גם את רשת מנגו! אחרי שעשיתי סיבוב קצר בחנות בדיזינגוף סנטר, גמרתי בדעתי לנהוג בתבונה ולא להשתגע עם תג המחיר ולקנות שמלה שממילא לא ייצא לי ללבוש הרבה, אלא ללכת על משהו פרקטי יותר כמו חולצה ולשנות כיוון למראה הרוק צ'יק שאליו יש לי משיכה בתקופה האחרונה (בעצם, רוק צ'יק הולכת עם הדפסי חיות?).

חצאית: וינטג', חולצה: מנגו, נעליים: אלדו, צמיד: H&M, שרשרת: הכנתי בעצמי ע"פ השראה מכאן

שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה!

* גיליתי עכשיו שהולכים להיות למעשה שני ערבי חג, כך שאוכל ליישם בסופו של דבר את שתי אפשרויות הלבוש הנ"ל.

אישה נעלה נעלה נעלה

המחלה הפרטית שלי היא אובססיה לנעליים. בכל פעם שאני עוברת ליד חנות נעליים, אני צריכה לרסן את עצמי ולומר לעצמי המתלהבת: down, girl, down.
מבחינתי, לעולם לא יכולים להיות לי יותר מדי זוגות נעליים. האוסף של אימלדה מרקוס קטן עליי. ללא בעיית האחסון והמגבלות הכספיות, הייתי מצדי קונה זוג נעליים אחת לשבוע שבועיים. כמובן שבסוף, בגלל עניין הנוחות, אני נועלת בעיקר זוג אחד או שניים שהם גם נוחים וגם נראים בסדר ושומרת את הנעליים היותר מושקעות ליציאות. אבל בינינו, כמה כבר יוצא לי לצאת? בואו נגיד שלא הרבה. ככה קורה שרוב זוגות הנעליים היפות שלי ניצבות להן על מדפי הנעליים שקניתי עבורן באיקאה ולא יוצאות הרבה להתאוורר. גם כשסוף-סוף אני נועלת זוג מדוגם שכזה, מכיוון שאני לא רגילה ללכת על נעליים עם עקבים ביום-יום, יוצא שעד סוף הערב אני כולי צולעת מיבלות שצצות להן במקומות אסטרטגיים על כפות רגליי. סקסי זה לא נראה (לפחות לא עד סוף הערב כאמור). לא עוזרות שלל השיטות שאני מנסה על מנת להקל על העניין, מפלסטרים ועד סטיק למניעת שלפוחיות שקניתי בסופר-פארם שאמור לנטרל את השפשוף באיזורים הרגישים בכף הרגל. ולא עוזר לעניין גם בעלי, שטוען שהוא לא מבין את הפטיש שיש לגברים מסוימים לנעלי עקב ולועג לי על חוסר הפרקטיות שאני מפגינה כשאני כבר כן מנסה להשקיע ולעלות על עקבים. גם אני מצד אחד מעריצה נשים שמסוגלות להתגבר על הכאב וללכת עם הדברים הללו ביום-יום ומצד שני, חושבת שזו כניעה לתכתיבים בלתי אפשריים, דוגמת המחוכים הויקטוריאניים ונעלי הלוטוס המזעריות שנאלצו פעם לסבול בנות סיניות ממשפחות מיוחסות. בסופו של דבר, אני כמעט תמיד אבחר בנוחות על פני יופי ביום-יום.

לכו תדעו, אולי בכלל סינדרלה לא איבדה בסוף הנשף בטעות את הנעל שלה – אלא פשוט היתה חייבת לחלוץ כבר את הנעליים הלא נוחות אחרי כל הריקודים האלה.

בקיצור, אנא מכם יבואנים יקרים (ושימו לב גם מעצבי נעליים מקומיים ומכתיבי טרנדים) – הבו לנו גם נעליים עם עקבים בגובה בינוני, כך שגם מאותגרות עקבים כמוני יוכלו ליהנות לא רק מנעליים שטוחות.
ובינתיים, הרי לפניכן כמה דוגמאות מהאוסף שלי:

נעליים של שולה שנקנו לאירועים מיוחדים דוגמת חתונות ולקחו אותי למחוזות חדשים של כאב

סנדלי סטיב מאדן מהעונה הקודמת. לא תאמינו כמה לא נוחות הרצועות הדקות הללו מקדימה יכולות להיות

סנדלים של קנת קול. אהבתי בעיקר את הטקסטורה הנחשית משהו של הרצועות שלא כל-כך רואים בצילום

סנדלים מחנות בפראג. העונה ניתן היה למצוא חיקויים דומים לסטייל הזה בכל חנות נעליים ממוצעת


נעלי פאולה. לא נוחות כמו שאמורות להיות

סנדלים מהמיין באזר בהודו. הכי נוחות ושיקיות


סנדלים עם עקב קטנטן ונוח מפול אנד בר


הרכישה האחרונה שלי מאלדו בעקבות טרנד השריכה. נבחרו גם בגלל העקב היחסית סביר

בחירתה של מרגול

תמיד קיימת אצלי התלבטות קשה אם לקנות מגזיני אופנה יוקרתיים דוגמת ווג ו-ELLE או לא. מצד אחד, זה ממש כיף לעיין בהם וליהנות מכל הפקות האופנה המושקעות. מצד שני, זה עניין די יקר, ממילא בחיים לא אוכל להרשות לעצמי לקנות את הבגדים שמופיעים בצילומים והדוגמניות האנורקטיות והמלוטשות שמופיעות שם גורמות לי להרגיש שמנה, מוזנחת ובאופן כללי לא ראויה להיכלל באותה קטגוריית מין כמוהן.
הפיתרון שאני מוצאת הוא לקנות רק מגזין אחד אחת למספר חודשים ולהשתדל לומר לעצמי שאין ממש נשים כאלו בנמצא (אולי בפריז וניו-יורק ואני כרגע בוחרת להתעלם מ"אפונה"). גם כשאני כבר מגיעה לחנות לרכוש לי מגזין, מתחילה התלבטות קשה של באיזה מהם לבחור. גם אם נניח לרגע את המגזינים הישראליים בצד, שכן הם בשלב זה עדיין לא מגיעים לרמה של ההפקות בחו"ל, עדיין יש מבחר לא קטן לבחור מתוכו. אם כבר בחרתי למשל ב-ELLE, אז איזה מהם? זה של ארה"ב או של בריטניה? בקיצור, זה מתחיל באיזשהו שלב להזכיר את מערכון המקיאטו עם מרגול מ"ארץ נהדרת". אני מתארת לעצמי שהמוכרות ב"צומת ספרים" ו"סטימצקי" תהו לא פעם מה עושה האישה המוזרה הזו עשר דקות ליד עמדת המגזינים, כשהיא שולפת ומחזירה עיתונים למדפים תוך כדי שהיא ממלמלת לעצמה מתחת לאף.
בד"כ הבחירה הסופית אצלי מצטמצמת לווג או ELLE. אני יודעת שרוב חובבות האופנה מעדיפות את ווג, אבל אני חייבת לומר שהמגזין החביב עליי הוא דווקא ELLE תוצרת בריטניה. הבעיה היא המחיר האסטרונומי שלו עקב התמחור המקורי שלו בפאונדים (בעיה מוכרת ומכאיבה לזו בה אנו נתקלות כשאנחנו נכנסות לסניפים של טופשופ בארץ). מה לעשות, כנראה שבאירופה חוש הסטייל מפותח יותר מזה האמריקאי.
בחודש האחרון הרשיתי לעצמי פינוק שכזה ואחרי שנתקלתי בהמלצות של בלוגריות על ווג ספטמבר, התפתיתי לקנות אותו ומה אגיד לכן - למרות עוביו המרשים הצובר בחובו הבטחה - אכזבה. הוא פשוט משעמם. כנראה אבל שזו רק אני, כי כאמור קראתי עליו תגובות טובות ברשת.

הישרדות בקושי

ברוח הפוסט הקודם, כמה מפגרות יכולות להיות הבנות של שבט קאראו ב"הישרדות"?
דווקא הערכתי יחסית את הדס החננה, אפילו שהיא קצת מעצבנת, אבל אז היא הפגינה היעדר מוחלט של עמוד שדרה והצביעה להדיח את נועה וממש איכזבה אותי. וזה עוד לאחר שרגע לפני כן, במועצת השבט, זיו פחות או יותר הודה שהוא היה מדיח אותה אם שרשרת החסינות היתה אצל נועה. במקום ללכת על כוח נשי ולהתגבש עם חנוך נגד שאר הבנים (זיו הזה בלתי נסבל פשוט ושי לא הרבה יותר טוב ממנו), היא נקטה בדרך פעולה שתוביל אותה די מהר להיות מודחת כנראה בקרוב (טוב, עכשיו מן הסתם יש להם גם את חנוך על הכוונת). משתי הבנות האחרות, יעל ומה שמה, לא ציפיתי ליותר מדי מראש, אז אני פחות מאוכזבת מהן. הן גם יעני היו מחוייבות לברית עם הבנים, ולכן אולי לא הצביעו נגדם. עם זאת, אם הן היו חושבות קצת הלאה, הן היו מבינות שגם להן יראו די מהר את הדרך החוצה אחרי שייגמרו שם "אויבים" להדיח.

אם שכחתי להזכיר, אז טלוויזיה זה עוד דבר שאני די מכורה אליו ויצא לי לצפות בלא מעט סדרות ריאליטי, כולל שתי העונות הקודמות של הישרדות. בינתיים אני לא ממש מתחברת לדמויות בעונה הנוכחית (אני למשל עדיין לא יודעת את השמות של כולם), אבל אני נותנת לזה צ'אנס.
חלק מאוד נכבד מההנאה שלי מהסדרה נובעת מקריאת הביקורות השנונות שמתפרסמות למחרת באינטרנט באתרים כמו ynet ו-nrg.

* אפילו שאני אישה, אני עדיין יכולה להעריך כמה נועה נראית טוב בצילומים עם הטופ הזה.

לא כל יום פורים

השם הפרטי שרשום בתעודת הזהות שלי הוא אסתר, על שם סבתי מצד אמי. תמיד היתה לי בעיה עם השם הזה, למרות שמעולם לא קראו לי כך בפועל ולמרות שכשהייתי ילדה, כמעט בכל חג פורים, אמא שלי חיפשה אותי כמובן למלכת אסתר. הרגשתי שהשם הזה כבד מדי, מבוגר מדי ורציני מדי עבורי. רק בשנים האחרונות, לאחר שמדונה בחרה אותו בתור השם העברי שלה, זכה השם הזה לעדנה מסוימת ועדיין זה לא שם שאני מתחברת אליו. כשבאתי לבחור לעצמי כינוי לבלוג, שמצד אחד ישמור במידה מסוימת על הפרטיות שלי ומצד שני אזדהה עמו, הגעתי לבסוף לשם שהוא כמעט הנגטיב של השם אסתר – ושתי.
לאחר מחקר קצר שעשיתי באינטרנט, הסתבר שבזרם המחקר הפמיניסטי הוצבה ושתי כאידיאל לדמות האישה הנאבקת על זכויותיה ועל מעמדה (ראו לינק כאן וכאן).

ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך". ציור של גוסטב דורה

ושתי, כמו לילית, אשתו הראשונה של אדם, הנה דמות שזכתה לסיקור די שלילי ולאו דווקא בצדק. הנה מופיעה אישה מקראית שיש לה דעה משל עצמה והיא לא מהססת להפגין אותה ולא מוכנה להיות הסמרטוט של בעלה. קורא לה אחשוורוש על מנת להציג אותה בפני אנשי חצרו בזמן שהיא מקיימת אירוע נפרד משל עצמה (והפרשנים גם כותבים שהוא בכלל דרש שהיא תופיע עירומה על מנת להפגין את יופיה) והיא מסרבת, ובצדק, לבוא. אסתר לעומתה היתה נערה טובה וצייתנית שעשתה מה שהדוד שלה אמר לה לעשות, גם אם זה כנראה כלל קצת מעשים בעלי מוסר מפוקפק במידת מה. בשורה התחתונה אסתר היא זו שזכתה לתהילה בעוד ושתי זוכה עד היום לקבל בעיקר יחסי ציבור רעים.
התנ"ך באופן כללי לא משוגע על נשים שחושבות בשביל עצמן, שכן חס וחלילה זה עלול לעודד נשים לחשוב באופן עצמאי (או לחשוב בכלל) ולערער את השלטון הפטריארכלי שהדת דוגלת בו באופן כללי.

אם אני נשמעת קצת מתלהמת, זה כאמור משום שאני דתלש"ית וזו היתה אחת הסיבות שהובילו אותי להרהורי כפירה בדת – היחס שלה לנשים. אולי היום היחס הזה משתמר בעיקר בגלל מוסד הרבנות ובטח אפשר למצוא אנשים שיראו דווקא את היופי ביחס של התנ"ך והדת לנשים (כמו למשל "כבודה בת מלך פנימה" ושבעצם האישה הדתית היא הגרעין שעליו מתבסס התא המשפחתי והן אלו שדומיננטיות בבית וכל מיני חירטוטים מהסוג הזה), אבל אני לא קונה את ההסברים הללו ולא מוכנה להאמין בדוקטורינה שדואגת לדכא 50% מהאוכלוסייה.
אני גם לא מבינה נשים שטוענות שהן לא פמיניסטיות. לא נראה לי שהנשים הללו בכלל מבינות פמיניזם מהו. אולי ישר עולה להן תמונה של לסביות שורפות חזיות. מבחינתי זה כמו שעבד יגיד שהוא לא רוצה חופש (ושוב אני קצת מגזימה לצורך ההדגמה).

כפי שאני מבינה את זה, הפמיניזם שואף לשוויון בין המינים ויוצא נגד אפליית נשים. כמובן שיש הבדלים מובנים (build-in) מסוימים בין גברים ונשים שצריך לקחת בחשבון, אבל היכן שאפשר – בוודאי שצריך לחתור לשוויון ולקידום מעמד האישה.
אני לא יכולה להגיד לצערי שחיי האישיים הנם דוגמה ומופת לשוויון עליו אני מדברת, אבל זה בהחלט אידיאל אליו אני שואפת ואת ילדיי אני מקווה לחנך בהתאם לכך. אצלי בבית לא יקרה שבן יישב אל שולחן האוכל בעוד הבת מגישה ומפנה, כמו שהיה בבית הוריי.

תכירו את הילדים

זה שוקי, או כמו שאנחנו נוהגים לקרוא לו "שוקי מניוקי" ומיד ההסבר.

כשרק עברתי לגור עם מי שהוא היום בעלי, הוא גר בדירה נחמדה אך קטנטנה בת"א ולא היתה לי האפשרות להביא אתי את שני החתולים שלי, אז השארתי אותם במשמורת זמנית בבית של אמא שלי (הייתי רוצה להגיד שהם חיו שם יחד באושר ועושר, אבל זה היה יותר בגדר שלום קר האמת). כשעברנו לפני כשנה לבית מרווח יותר בכפר-סבא, צירפנו כמובן את החתולים למשפחה. עם הנקבה, שושה, בעלי הסתדר כמעט מיד. היא חתולה שחורה-לבנה עם מזג די רגוע וחביב וקשה למצוא אותה ברגע שבו היא לא נראית כאילו היא דופקת תנוחה לאיזו מצלמה. היא תמיד נראית קולית כזו עם אטיטיוד והדרת כבוד. בקיצור, דוגמנית.

האמת ששושה היתה קולית מהרגע הראשון שבו מצאתי אותה בתור גורה ברחוב ראשי סואן בבני-ברק. גם את הזכר, שוקי, מצאתי כשהוא היה גור וגם האופי שלו היה די ברור כמעט מההתחלה – דפוק. מדובר בחתול נוירוטי ולחוץ ברמות קשות. היצור הפחדן בטוח שכל העולם עשה יד אחת לקום עליו להורגו וכל צלצול בדלת שמבשר את בואו של אורח מבריח אותו להתחבא בחדר השינה מתחת לשמיכה עד ללכתו של אותו רוצח שכיר בפוטנציה. בינו לבין בעלי התפתחה מערכת יחסים מוזרה, שבה רגע אחד שוקי נחמד אליו ומתחכך בו ובשני בורח ממנו כאילו היה שליחו של השטן או לחילופין נושך אותו ביד כשהוא מעז להעלות בדעתו ללטף אותו (הו, האימה!). מדובר בתסמונת ברורה של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. ושלא תחשבו שאליי הוא מתנהג בנחמדות בצורה עקבית, אבל הוא די חתול של אדם אחד ומכיוון שאני גידלתי אותו, האדם הזה הוא אני. כשהוא חמוד אבל, הוא כל-כך חמוד, שאנחנו סולחים לו על כל הפעמים שבהם התנהג כמו מנייאק (ויש הרבה כאלה).
לעומת שושה הליידי המכובדת, שוקי נוהג להפגין שלל תנוחות קורעות (ולכן גם מתועד הרבה יותר בתמונות) כשהבולטת בהן היא התנוחה שבה הוא יושב במעין צורת ישיבה של בן-אדם ומלקק את הבטן הענקית שלו ובאותה הזדמנות מלקק גם עוד איזורים שהצניעות מונעת ממני לנקוב בשמם.

שוקי דופק פוזות

תנוחת השייח' הטורקי, בד"כ לאחר סשן ליקוקים מתמשך

מוטב (לכתוב על זה) מאוחר מאשר לעולם לא

גם אנחנו היינו בהופעה של מדונה.

התלבטתי המון אם ללכת או לא, כי גם על הדשא הכרטיסים לא היו זולים ואני לא מתה על מקומות צפופים והומי אדם (מה שלפעמים ממש מקשה על קניות בקניונים :-) ), אבל אחרי ההופעה הראשונה, כשהיו פידבקים כאלה חיוביים, השתכנעתי לבסוף ושלחתי את בעלי המסכן לעמוד בתור לכרטיסים בקסטל כי אף-אחד שם כבר לא ענה לטלפונים מרוב עומס.
מכיוון שהייתי צריכה להגיע להופעה ישר מהעבודה, ניסיתי להתלבש בצורה שתהיה גם מתאימה לעבודה, גם קולית להופעה וגם נוחה לטרקים בפארק הירקון. בחרתי במכנסי 7/8 (שנקראים גם מכנסי קפרי והם שנואי נפשו של טים גאן מה"המדריך לסטייל", אבל מה לעשות - חם) בצבע שחור, חולצה עם הדפס באפור ושחור של H&M שמצאתי בחנות "שתיים" בשינקין וסנדלי כמו גלדיאטור מפול אנד בר. מסביב למותניים כרכתי חגורה שחורה עם ניטים בשביל להוסיף לתלבושת קטע רוקיסטי.

הגענו לפארק קצת אחרי שבע, פרשנו לונגי על הדשא וחיכינו... וחיכינו... וחיכינו. בסוף, ברבע לעשר, התחילה סוף כל סוף ההופעה. למחרת קראתי בעיתונים שמדונה החליטה לתת כבוד לציפי לבני, החברה החדשה שלה, ולא להתחיל את ההופעה עד שכבודה תתיישב במקום ושכל השאר יתייבשו מצידה (טוב, דווקא היו בירות, אבל ניסיתי לא להגזים עם השתייה כדי שלא יווצר מצב שאצטרך חס וחלילה להשתמש בשירותים הכימיים במקום). עכשיו, מכיוון שהזכרתי שאני לא אוהבת צפיפות ודוחק, עמדנו די רחוק מהבמה וראינו את רוב ההופעה על המסכים. מדי פעם ניסיתי להשוות את מה שקורה על המסך למה שקורה על הבמה, אבל מהמרחק שבו היינו בעיקר ראיתי נקודות הרחק באופק ללא יותר מדי פרטים. למחרת הסתבר לי שכמעט כל הילדים של מדונה היו בנקודה זו או אחרת על הבמה, כולל חזוס החבר (שהוא גם סוג של ילד).

אין ספק שזו היתה הופעה מקצועית מהרמה הראשונה, אבל עקרונית יכולתי לראות אותה גם בטלוויזיה בבית.
ואגב, אני מתה על השיר החדש שלה - Celebration. בכל פעם שאני שומעת אותו, הוא עושה לי חשק לרקוד.