על בגדים וגרפיטי

כבר כמה פעמים יצא לי לעבור בבן יהודה 104 בת"א ליד חנות שעוררה את סקרנותי ותמיד המקום היה סגור. פעם אפילו התקשרתי לטלפון של פריאל, בעלת החנות, שרשום על פתק על דלת הכניסה, כדי לברר מתי המקום פתוח והיא לא נשמעה יותר מדי לחוצה לעשות מכירה ונתנה לי להבין שהיא נמצאת בחנות כשהיא נמצאת בחנות. מהחלון של החנות חשבתי שאולי מדובר בחנות יד שנייה שעדיין לא יצא לי להכיר, אבל פריאל הסבירה לי שזה ייבוא אישי של בגדים מארה"ב ומצרפת. בשלב הזה נזכרתי שכבר יצא לי לבקר בחנות שלה לפני הרבה שנים, כשהיא היתה עוד ממוקמת חנות או שתיים נוספות לכיוון הנמל, בצמוד לגלידת אייסברג.
אתמול עברתי שם שוב ולשם שינוי פריאל היתה במקום ויכולתי לבחון מקרוב את המלאי וגם לצלם כמה תמונות עבור הבלוג.
הבלאגן שם אכן מזכיר חנויות יד שנייה בהן צריך לנבור ולחפש מציאות בערימות ענקיות. בתור לקוחה ותיקה בשדות הציד של חנויות יד שנייה שונות, זה לא הרתיע אותי.
פריאל מוכרת את הסחורה שלה לחנויות ברחבי הארץ ומדי פעם, כשהיא במקרה בחנות, גם ללקוחות פרטיות. התווית היחידה שאני זיהיתי שם היתה של רמפג', אבל אני מתארת לעצמי שיש שם עוד כל מיני בגדים מחברות מוכרות בארה"ב ובצרפת. נראה לי שהבגדים בחנות בעיקר ידברו לעולות מצרפת או לכאלה שיש להן טעם דומה בלבוש. יש שם הרבה שמלות מתוכשטות בצבעים עזים, ז'קטים, וסטים, חצאיות גבוהות גזרה, מכנסיים וגם מעילים ועליוניות מעוצבות והכל בערבובייה אחת גדולה. לטעמי הבגדים שם היו קצת יותר מדי מצועצעים. המחירים סבירים יחסית לתמחור ברוב הרשתות, אבל אין שם ממש מציאות בכל הקשור למחיר (השמלה עם הפרחים הכחולים למשל עלתה 150 ש"ח למיטב זכרוני). ראיתי שם גם מעילים מנומרים דמויי פרווה, כגון אלה שחיפשתי בחורף ברשתות המוכרות מבלי שמצאתי משהו שנשא חן בעיני. גם כאן המעילים לא ממש קלעו לטעמי וממילא כבר נגמר החורף פחות או יותר. בסוף יצאתי משם בידיים ריקות, אבל היה לי מעניין גם לנבור שם בערימות ובמתלים וגם לדבר קצת עם פריאל, שהיא בעצמה דמות ססגונית וצבעונית לא פחות מהחנות שלה.


ובעניין אחר, אבל כזה שגם קשור לשיטוטים שלי ברחבי העיר, כבר כמה פעמים שאני נתקלת בגרפיטי בסגנון הזה של סמיילי דוס ולא מצליחה להבין את משמעות הכיתוב שתמיד מתלווה אליו - Jew Pac. זה אנטי יהודים? זה בעד יהודים? בכל מקרה, ברור שגרפיטי זה סוג של השחתה, לפחות במקומות מושקעים ויפים כמו איזור המזרקה שליד מלון דיוויד אינטרקונטיננטל, אבל עדיין יצא להם ממש חמוד. תראו בעצמכם.

ישראל על המפה

בשקט בשקט, בלי כל הרעש והצלצולים שמלווים את הפתיחה של חנויות GAP ו-H&M בישראל, נפתחה בתחילת החודש בקניון רמת אביב חנות של רשת ברשקה הספרדית, הראשונה מתוך 5-6 חנויות של הרשת שעומדות להיפתח בישראל. קבלו קישור לידיעה בכלכליסט.

התמונות לקוחות מהאתר של החברה.

דגים וכל מטעמים

עצלנות, התמקדות בעניינים אחרים, יובש יצירתי ומיעוט התגובות כאן הביאו אותי להעלות פחות פוסטים לאחרונה. מן הסתם הדברים גם אינם מנותקים זה מזה. בכל מקרה, עם קוראיי המועטים הסליחה.
זה שאני קצת בשביזות בתקופה האחרונה בטח לא עוזר לקדם את העניינים. ובכל זאת, השבת האחרונה היתה נחמדה ועשתה לי חשק להעלות פוסט. גם נסענו לאכול במסעדת דגים/מזרחית נחמדה שנקראת "הזקן והים" ביפו ליד שכונת עג'מי וגם הכנתי שרשרת חדשה לאוסף השרשראות שלי.

אל המסעדה הגענו בעקבות המלצה של חבר של בעלי, שאוהב לאכול דגים. בעלי התחיל לאחרונה פחות להירתע מאכילת דגים, דבר שעד עכשיו עורר בו צמרמורות. יש במקום גם פירות-ים, אבל בעלי לא מוכן לגעת בזה וגם אני לא מתה על זוחלים ומקקים ימיים, אז לא בדקנו את ההיצע הזה במסעדה. בכלל, הם מגישים כל-כך הרבה סלטים ישר בהתחלה כשיושבים ביחד עם פיתות עיראקיות ענקיות, שאני לא מבינה איך מישהו מסוגל אחרי זה להזמין מנה עיקרית. אני הסתפקתי בטעימות מהפילה דניס שבעלי הזמין. מבקר המסעדות המחמיר שהיה אתי טען שאף מנה לא הפילה אותו מהכיסא, אבל היה בסדר גמור. מדובר במפעל שמוציא מנות על סרט נע. המקום ענק (עם מקומות ישיבה בפנים ובחוץ) והתחלופה של הלקוחות שם בלתי נגמרת (לפחות ביום שבת). המחירים יותר מסבירים.

כשאנחנו הגענו היה תור ארוך בחוץ. עד שיצאנו, העניינים כבר קצת נרגעו

ספרנו מעל ל-20 (!) סוגי סלטים שהגישו לנו לשולחן כשהתיישבנו

סתם דלת יפה שראיתי ליד המסעדה

וזו כבר השרשרת החדשה, שסיימתי להכין בשבת, אחרי ביקור נוסף לחנויות היצירה בדרום ת"א. יצא לי קצת בסגנון סאדו-מאזו. ככה זה כשהניטים עדיין מככבים בכל חלקה טובה.

לסיום, קבלו תמונה חמודה של התולים, כשהם ישנים בתנוחה שמשקפת זה את זה על הספה בסלון. הם נוטים לעשות את זה לפעמים. אולי כמו ששני אנשים שיושבים באותו השולחן, נוטים באופן בלתי מודע לחקות את תנועות הגוף אחד של השני. תשימו לב לזה איזה פעם.

Purim Present

אם הייתי חוגגת ומתחפשת, ככה זה היה נראה + קשת וזנב מנומרים (וגם קצת איפור פנים). כן, אני עדיין נמצאת חזק חזק בתוך שגעת המנומרים.
השמלה היא שמלה שאמא שלי נהגה ללבוש בזמנו. אני לא הייתי מעיזה ללכת איתה היום סתם כך ביום רגיל, אבל פורים זה בדיוק הזמן להוציא אותה להתאוורר קצת.

גם זה קורה

אני לא יודעת אם זה במכוון או לא (בתור איזו ג'סטה לאחר המוות), אבל נראה לי יותר שמדובר בפאשלה של מגזין "אל" האמריקאי, שאירעה מכיוון שהמגזין כנראה ירד לדפוס לפני שנודע על מותו של המעצב אלכסנדר מקווין ב-11 לפברואר.

שימו לב למה שמופיע בצד ימין למעלה של העמוד שסרקתי מהמגזין של חודש מרץ (אפשר ללחוץ על התמונה להגדלה). בעמוד, שמוקדש לציון תאריכים שווי התייחסות במהלך חודש מרץ, הם מאחלים יום הולדת שמח למעצב, שנולד לפני 41 שנה, ב-17 במרץ. מה שגרם לי לחשוב שלא מדובר בג'סטה אלא בפאשלה, זה הניסוח של הכיתוב שמופיע שם (ההדגשים שלי):

Happy birthday to fashion's reigning avant-garde Brit, Alexander McQueen, who turns 41 today

לא נעים.

פורים שפיל

כמו שבד"כ יורד בפורים גשם, ככה מתחילה להסתמן אצלי מגמה בשנים האחרונות של מאורעות שגורמים לי לדכדוך דווקא באיזור החג השמח הזה. דכדוך עד כדי כך שאפילו לא בא לי לקנות כלום (!). אבל דכדוך בצד, החיים ממשיכים כרגיל ולכן קבלו תלבושת יומית ברוח החג בתוספת מגפונים חדשים, אותם הספקתי לקנות במחיר סוף עונה לפני שירדה עליי הבאסה.

סוודר: דליתי, מכנסיים: זארה, מגפונים: טופ שופ

בנוסף, שופו על החתולים, שחזרו להתנהג פחות או יותר כימים ימימה.


מאחלת לכולם פורים שמח, למרות מזג האוויר משבית השמחה והעדלאידעות.

* וכן, אני יודעת שהכותרת של הפוסט הזה לא בדיוק קשורה לתוכן שלו, אבל לפעמים אני מרגישה שכל החיים הללו הם מופיע היתולי גדול אחד על חשבוננו.

Purim Past

נדמה לי שכבר הזכרתי פעם שאני מאוד אוהבת להתחפש. למעשה, להתלבש זה קצת כמו להתחפש בכל יום ויום מהחיים שלך. תלוי איזה מסר את רוצה להעביר לעולם באותו היום או איך את רוצה להשפיע על עצמך להרגיש באותו היום. בכל יום ממוצע, אפשר "להתחפש" לפרחה, לאשת עסקים, לילדת פרחים, לרוקיסטית, לליידי, לחננה, לבחורה נוסטלגית עם אהבה לוינטג', לסתם בחורה בלי חוש אופנתי ועוד כהנה וכהנה. מי אמר שחייבים להיתקע בסגנון לבוש אחד שרק הוא מאפיין אותנו. למה בעצם לא להשתנות כמו זיקית בהתאם להרגשה שלנו באותו היום. כמובן שלרובנו אין את הזמן, האנרגיות והמלתחה הדרושים לשם כך, אבל זה רעיון נחמד בתיאוריה.

פורים מאפשר לנו לעשות את זה בצורה יותר קיצונית. בשנים האחרונות, מאז שאני כבר לא ממש יוצאת למסיבות פורים, כמעט ולא יוצא לי להתחפש, אבל הרצון עדיין קיים.
אז לקראת פורים, קבלו כמה מהתחפושות שעטיתי על עצמי במהלך השנים. הייתי טום בוי בתור ילדה, שזה דבר שבעיקר בא לידי ביטוי בתחפושות של הרב-חובל והליצן. גם בתחפושת של ההולנדית, רואים לפי הפרצוף החמוץ שאני עושה בתמונה, שאני לא ממש מרגישה בנוח בתוך כל הפרו-פרו הזה.
התמונה האחרונה צולמה לפני כעשר שנים וצירפתי אותה כי כרגע זה ככל הנראה הכיוון שאליו אני אלך גם השנה אם תצוץ בכל זאת סיבה להתחפש (בצורת הזמנה למסיבה). אחרי הכל, המנומרים חזרו לאופנה ובגדול.