אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלה

בעלי צעיר ממני ב-3 וחצי שנים. אני לא יודעת אם זה קשור או לא, אבל הוא עדיין אוהב לצאת לבלות לא מעט ואני, במיוחד מאז שעברנו לכפר-סבא, הפכתי ליותר יושבת בית. התוצאה היא שהוא יוצא לבלות מדי פעם עם החברים שלו, נשואים ברובם גם הם. יש נשים שלא היו רואות את זה בעין יפה, אבל אני סומכת עליו ואין לי בעיה באופן עקרוני עם העניין הזה. הוא מצדו היה שמח אם הייתי מצטרפת אליהם, אבל אני לא רואה את עצמי מוצאת עניין בבילוי משותף עם חבורת גברים שיכורים, שהשיחות הכי עמוקות שלהם סובבות סביב הסטארט אפ אותו הם חולמים להקים יום אחד. "נשים מנוגה, גברים ממאדים" וכל זה (או נוגה וקערת מרק לפי "בנות גילמור").
כשבעלי חוזר מהמפגשים הללו ואני לפעמים שואלת אותו שאלות בסיסיות לגבי אחד החברים שלו, הוא אפילו לא יודע לענות לי (מה שלומו, מה שלום אשתו, איך הולך בעבודה). הם הרי בד"כ לא ממש מדברים על עניינים אישיים במפגשים הגבריים הללו.

דווקא לפני כמה זמן הוא סיפר לי קטע נחמד שהיה להם באחד מלילות השתייה הללו וחשבתי לחלוק אתכם את הסיפור הזה לכבוד יום האהבה. מסתבר שהם ישבו ערב אחד באיזשהו פאב והחליטו לנסות לבדוק איזו מן הנשים מתקבלת כאוהבת ביותר לפי המסרונים שהיא שולחת לבעלה. כל אחד מהם שלף את הנייד שלו ובדק בתיבת הדואר הנכנס את ההודעות האחרונות שקיבל מבת הזוג שלו. התוצאות היו מעניינות אך בדיעבד די צפויות. הסתבר שהגברים שנשואים כבר לא מעט שנים ויש להם ילדים (מאחד עד שלושה) קיבלו מהאישה בעיקר הודעות ענייניות. בחלק מהמקרים אפילו לא היו שם מילים, אלא רק סימני שאלה (שאולי היו אמורים לומר "איפה אתה"?) או הודעות שנוסחו בצורה של פקודה ("תרשום ביומן...", "תביא מהסופר..."). לגברים שנשואים תקופה קצרה יחסית ועדיין אין להם ילדים (ובעלי ביניהם) היו הודעות נחמדות יותר דוגמת "מחכה לך אוכל במקרר". בסוף בעלי זכה ב"תחרות" כי הוא הצליח למצוא בהודעות הנכנסות SMS ממני שאומר שאני מתגעגעת אליו. הוא טרח אבל להדגיש בפניי כמה למטה הוא היה צריך לרדת בתיבת הדואר הנכנס שלו כדי לאתר את ההודעה הזו.

חשבתי על איך הבדיקה הזו משקפת יפה את האבולוציה של היחסים הזוגיים. בהתחלה הכל פוצי-קוצי ואח"כ זה מתדרדר לכדי שגרת תחזוקת הילדים ומשק הבית. זו מן הסתם דרכו של עולם ומשהו שהמציאות מכתיבה, אבל קצת עצוב לראות את זה שחור על גבי צג הנייד. מה לעשות שזוגיות זה דבר שצריך להשקיע בו, גם אם אתם ביחד כבר שנים על גבי שנים (ואולי דווקא כשאתם כבר ביחד שנים על גבי שנים). אתם יודעים מה, במחשבה שנייה, אולי זו לא בדיוק אנקדוטה שמתאימה ליום האהבה דווקא.

בכל מקרה, אני מנצלת את הפוסט הזה ואת היום הזה כדי להגיד לבעלי שוב שאני אוהבת אותו (והנה אני מרוויחה אצלו עכשיו כמה נקודות זכות והוא לא יוכל להגיד שאני לא מספיק רומנטית) ומאחלת לכל האוהבים והאוהבות חג אהבה שמח.

Black Wedding

איך אומרים? החיים זה הדבר הזה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות. הנה כבר עבר חלף לו לו שבוע נוסף. אני לוקה לאחרונה בדלקת קשה של קרום החשק. לא מתחשק לי לעשות כלום בערבים (או בכלל האמת, אבל מה לעשות שחייבים ללכת לעבודה). אני לא יודעת אם זה החורף או שלקיתי במחלת היאפים. מזל שמדי פעם יש אירוע משפחתי שמכריח אותי להתלבש יפה ולצאת מהבית שלא לצרכי פרנסה.

היינו השבוע בחתונה של בן הדוד של בעלי, זו שעל ההזמנה אליה היה רשום לבוא בבגדים שחורים ועם ראש פתוח. כבר ציפיתי לסדום ועמורה, אבל בסופו של דבר זו היתה חתונה די קונבנציונלית. רוב האורחים, ואנחנו ביניהם, היו צייתנים והופיעו בבגדים שחורים. הכלה דווקא לבשה שמלה לבנה, אבל כזו שנראית כאילו יצאה מהסט של הסרט "שר הטבעות" ולא במובן הנפוח הקצפתי, אלא יותר בזה שהיא דמתה לשמלה שהיתה לובשת הדמות ששיחקה ליב טיילר בסרט, של אלפית פייתית משהו.
הזוג אכן היה קצת פנקיסטי במראה שלו, אבל זה התבטא בעיקר באיפור דרמטי של הכלה ובצמה בסטייל מוהיקני שפיארה את ראשו של החתן (שזה אומר שהיתה לו צמה ארוכה אבל קרחת על כל שאר הראש). הוקרן גם קטע וידיאו שבו מראים אותם עורכים מה שנראה כמו חתונה בסגנון פגאני, כשהכלה ממלמלת בשפה לא ברורה, ובזה נגמר פחות או יותר הקטע יוצא הדופן של החתונה הזו. כדי ממש להרוג אצלי כל ציפייה שיקרה אולי משהו מעניין וחריג, הדיג'יי ניגן כל הערב שירים משנות השמונים עם הפסקה קצרה לכמה שירים ברוסית בין לבין (הכלה היתה ממוצא רוסי).

וזה מה שאני לבשתי לכבוד האירוע. כמובן שנוסף מעל השמלה מעיל מחמם וגם איתו די קפאתי בדרך מהאוטו לאולם, בעיקר בגלל הגרביונים שלבשתי. לא כל-כך רואים את זה בתמונה, אבל מדובר בגרביונים עם דוגמת תחרה, מה שאומר שהם לא היו מאוד מחממים כי היו בהם הרבה "חורים".

שמלה: מש, חגורה: אבגד, גרביונים: H&M, נעליים: בוטיק ברעננה

ובמבט מאחור:


את הרשומה הנוכחית בבלוג כתבתי בעודי מאזינה לאלבום האלמותי של ברברה סטרייסנד ובארי גיב שנקרא "Guilty" (והנה לכם הדגמה כמעט מילולית של הביטוי guilty pleasure). גיליתי אותו לבושתי רק בשנים האחרונות ומאז אני נהנית לחזור אליו מדי פעם. הקול של האישה הזו פשוט מדהים. שום ביונסה או בריטני עכשוויות לא מתקרבות אפילו לקרסוליים של היכולות הווקליות המדהימות שלה.

ביקור בטירה

בשבת בצהריים נפגשנו עם אחות של בעלי והחבר שלה ונסענו איתם להסתובב בשוק של טירה ולאכול חומוס. התוכנית המקורית היתה לאכול ב"לול", שזו מסעדה קטנטונת בטירה עם חומוס סוף הדרך (ובעלי אף מוסיף "אלוהי" ו"בליגה של 'סעיד' מעכו"), אבל בעל הבית ב"לול" כנראה לא אוהב לעבוד קשה בשבת, כי הוא בד"כ מכין סיר אחד של חומוס וכשהסיר נגמר, שזה קורה די מהר (ככה לקראת אחת בצהריים), הוא סוגר את המקום. אני ובעלי כאלה פדלאות, שאנחנו כמעט תמיד הולכים בסוף לאכול ב"אבו חסן" בכניסה לעיר, כי אנחנו מגיעים לטירה רק לקראת השעה שתיים. כרגיל ביום שבת, היו גם פקקים בכניסה לעיר, כי הרבה מתושבי השרון חושבים גם הם בדיוק על אותה תוכנית כמונו.

על השוק של טירה אין לי יותר מדי מה להמליץ, לפחות לא מבחינת אופנה. אפשר אולי למצוא שם פריטי בייסיק זולים כמו חולצות טריקו וגם נעלי בית. ממה שראיתי ברוב הדוכנים, מבחינת הנעלה, תכשיטים וביגוד אופנתי, אין שם דברים בטוב טעם. אם, לעומת זאת, בא לכם על ירקות, תבלינים ודברי מאפה מתוקים (כמו כנפה, בקלאוות וכיוצא באלה) וגם כל מיני אביזרים לבית ופיצ'יפקעס בזול, זה המקום בשבילכם. יש שם גם מוצרי קוסמטיקה, אבל את אלה אני לא קונה בשווקים.

היה דוכן אחד שראיתי בו טוניקות יחסית נחמדות, סטייל סגנון הבגדים ברשת "קומבה מלה", אבל בעל הדוכן דרש עבור טוניקה אחת כזו סכום של 60 ש"ח, שזה היה נראה לי קצת מוגזם עבור בגד שנקנה בשוק, ומכיוון שאני לא נוהגת להתווכח על מחירים (לפחות לא בישראל), פשוט ויתרתי והלכתי.

דוכן קוסמטיקה ויופי

דוכן המתוקים בשוק

אווירה כללית בשוק

השולחן שפתחו לנו ב"אבו-חסן"

אם התמונות לא נראות לכם הפעם מאוד איכותיות, זה מפני שהן צולמו במצלמה של הנייד של בעלי. פשוט שכחתי לקחת אתי את המצלמה ביום שבת.

Palm Reading

הכתבה ב"סגנון" של מעריב

בשבוע שעבר ראיתי כתבה במגזין "סגנון" של מעריב על תערוכת צילום שהיא שיתוף פעולה בין ישעיהו גבאי, אמן ומרצה ב"שנקר" לבין הצלם אסף אורן, שמוצגת עכשיו בבית האמנים (אלחריזי 9, תל-אביב) ונקראת Palms. אורן צילם את כפות ידיו של גבאי בכל פעם על רקע שונה ועם אבזור שונה שנבחר בקפידה מתוך אוסף הבגדים והתכשיטים המכובד שאסף גבאי במשך השנים. העבודות הללו תפסו את תשומת לבי משום מה, אולי כי הן הזכירו לי, שבתחילת הקשר שלי עם בעלי, הוא נהג לענוד שתי טבעות על כף ידו, דבר שהוא הפסיק לעשות מאז החתונה ומאז שהוא עונד את טבעת הנישואים על ידו השמאלית. הוא אמר לי שהוא ענד את הטבעות הללו כשהיה רווק כי הוא ידע שזה עושה את זה לנשים, התחמן.

אני לא משתגעת על הגנדור ותכשוט היתר שמפגין גבאי בצילומים הנ"ל, למרות שמבחינה ויזואלית יש לסטייל שלו ערך אמנותי והוא מעורר עניין ומגרה את העין, ובכל זאת יש לדעתי משהו מאוד מושך בגבר שעונד טבעת אחת או שתיים שמעוצבות בטוב טעם וגם בכזה שמתאבזר בצמיד גברי (בקיצור, בעלי צדק בהערכה שלו, לפחות בכל הנוגע אליי). שוב, לא בצורה מוגזמת על המידה כמו במקרה של גבאי, אלא במידה מינימליסטית יותר, כמו בצילומים שאני צילמתי בהשראת הכתבה/תערוכה.

יד שנייה בפרישמן

תמיד נחמד לגלות חנות יד שנייה חדשה, במיוחד במיקום כל-כך קרוב לאחד ממקומות העבודה שלי. במקרה של "קושקה" (אם אני זוכרת נכון את ההסבר, הפירוש של השם הוא תרנגול ברוסית), חנות היד שנייה שנפתחה בפרישמן 42 בת"א לפני כשלושה חודשים, מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת.
אחרי שדיברתי קצת עם אחת ממנהלות החנות, הסתבר שהכרתי את החנות גם בגלגול הקודם שלה, ברח' היכל תלמוד פינת לילינבלום בת"א. במיקומה הקודם והמבודד משהו הגיעו לחנות רק לקוחות קבועות וכאלה שבמקרה נתקלו בה בדרכם (כמוני). עכשיו, כשהמיקום שלה במרכז העיר פחות או יותר, מנהלות החנות בונות על תנועת קונים גדולה יותר.
לדבריה של לי טריפון, מנהלת החנות היפה, שמתפקדת גם כזמרת, היא ושותפתה לעסק מביאות בגדי וינטג' מברלין וגם קצת מהארץ ועושות לחלק מהם עיצוב מחודש. דוגמא לעיצוב מחודש שכזה תוכלו לראות בצילום של השמלה בצבע בורדו בהמשך.
הסטייל של הפריטים בחנות הזכיר לי מאוד את סגנון הוינטג' של "סלון ברלין" ליד רחוב אלנבי. גם פה לא תמצאו בגדי יד שנייה מרשתות מוכרות דוגמת "זארה" ו"H&M", אלא פריטי וינטג' עם ניחוח אותנטי יותר, שרובם נראים מאיזור שנות ה-80. יש בחנות גם לא מעט אקססוריז דוגמת נעליים, חגורות, תיקים ותכשיטים, שנראים גם הם מאותו עשור פחות או יותר.

אסיים בעדכון קצר לגבי החתולים, שאותם לא הזכרתי כאן כבר זמן מה. לצערי, מצב הדברים ביניהם לא ממש השתנה, ואם כבר השתנה אז לרעה. שושה אמנם הולכת ומחלימה מיום ליום (אם כי היא טרם חזרה לעצמה), אבל שוקי לא משנה את הגישה התוקפנית שלו אליה. קבענו היום שיחת ייעוץ עם מומחית לחתולים, שתנסה לתת לנו הדרכה מה לעשות במצב דברים כזה.
כנראה שמה שקורה ביניהם זה פשוט הדגמה של התיאוריה של דרווין על הברירה הטבעית. ברגע ששוקי, שהיה החלש מבין השניים כאן בבית, הבין שחתולת האלפא נחלשה, הוא תוקף אותה בכל הזדמנות כדי להראות שהוא עכשיו החתול השליט והחזק. בטבע זה היה נגמר בזה שהיא היתה בורחת הרחק מהטריטוריה שלו או שהוא היה פוצע והורג אותה. אצלנו בבית נצטרך לחשוב על פתרון קצת פחות דרסטי. תמיד לגלגתי על אנשים שפונים ל"פסיכולוג לחיות", אבל כנראה שלפעמים, אם אתה רוצה להמשיך לחיות בשלום עם חיות המחמד שלך, אין ברירה וצריך לפנות לעצת מומחה. הבעיה כרגע היא הרי כבר לא בריאותית, אלא נפשית התנהגותית.
המומחית לחתולים הכינה אותנו מראש לכך שלפעמים שום דבר לא עוזר וצריך להפריד בין החתולים ולשים אותם בבתים שונים. נקווה שלא נגיע לזה.

עיצוב בנמל

הנמל בת"א הוא לא מקום שיש יותר מדי מה לעשות בו במהלך החורף. גיליתי את זה השבוע, כשנאלצתי להמתין שם לבעלי שיאסוף אותי הביתה לכפר-סבא (ולהמתין ולהמתין ולהמתין). לא נתקלתי ביותר מדי אנשים שם עם רדת החשיכה ורוב המסעדות על הדק נראו שוממות. זה לא כל-כך נעים לראות נמל סגור.
בזמן שהמתנתי אכלתי מנה קטנה של דים סאם עם שרימפס בפיר 23, שגם היא היתה די שוממת להוציא אמא ושני ילדים שאכלו פיש אנד צ'יפס וכמה חתולים שחיכו לראות אם יפלו להם פירורים, נכנסתי למתחם של קום איל פו היקרנים להחריד וגיליתי חנות זמנית לעיצוב בשם "רפסודה" בהאנגר 20.

אף אחת מהחנויות בנמל (להוציא את סטודיו 54, שאליה לא העזתי להיכנס מפאת חשש מהתמחור במקום) לא עשתה לי חשק להיכנס ולקנות משהו - ותאמינו לי שהרצון היה קיים (עברה לי בראש המחשבה שזו יכולה להיות דרך לא רעה להתנקם בבעלי שהתעכב בפגישה וגרם לי להסתובב שם בקור מעל לשעה).

חנות העיצוב היתה החלק הכי מעניין של הסיבוב. היא כאמור תהיה פתוחה לזמן מוגבל, עד ה-22.2 בלבד. ההאנגר כולו עוצב כמו סטודיו ענק עם פינות שמוקדשות לתוצרת של כל מעצב ועם מיצבים אמנותיים שהיו פזורים פה ושם (כמו ערימת הטלוויזיות ליד אחד העמודים). ראיתי שם תיקים, בובות, תכשיטים, חולצות טריקו עם הדפסים, דיסקים, ציורים וכל מיני רעיונות עיצוביים שונים ומשונים. אני כאמור לא התפתיתי לרכוש כלום, אבל לאחרונה אני מאוד בררנית בכל הנוגע לקניות שלי, אז אולי אני לא יכולה לשמש כדוגמא למידת האטרקטיביות של העיצובים במקום.
לפי הברושור של החנות שצירפתי כאן בתחילת הפוסט מסתבר שחוץ מלתפקד כחנות, מתקיימים במקום גם מפגשים שמיועדים בעיקר למעצבים, אך פתוחים גם לקהל הרחב.

אני מצרפת כאן גם את הצד השני של הברושור של חנות העיצוב, שבו יש רשימה של כל האמנים/חנויות שאת פרי יצירתם/מרכולתם אפשר לראות ולקנות במקום (לחצו על התמונה להגדלה).

עידן התמימות

אני מתארת לעצמי שכבר נתקלתם בצילומים של סורי קרוז, הבת של טום קרוז וקייטי הולמס, כשהיא נועלת נעלי עקב. הצילומים הללו עוררו לא מעט עניין בעולם ודיון סוער לגבי הנזק שנעלי עקב עלולות לגרום לכפות הרגליים של ילדה בגיל הזה (סורי היא סה"כ בת שלוש וחצי).

סורי קרוז על הגובה

בדיעבד כנראה שזה היה רק עניין של זמן עד ש"האופנה" הזו תחלחל גם אל הרחוב ותגיע אל הבנות ה"רגילות", שגם הן (או יותר נכון אמותיהן) מושפעות מהסטייל של הכוכבים ושואפות לחקות אותו.
בשבוע שעבר נכנסתי עם חברה לביקור קצר באחת מהחנויות של רשת אקססוריז פופולארית והתפלאתי למצוא באיזור של אביזרי הילדות נעלי עקב עם נצנצים שמיועדות כנראה לגילאי 5-6. מדובר אמנם בעקב יחסית לא גבוה, אבל בכל זאת - עקב. המוכרת לא הבינה מדוע אני מתפלאה על קיומן. לדבריה, ניתן להשיג נעליים עם עקב לילדות ברוב החנויות שפונות לפלח הגילאים הזה. אין לי מושג אם זה נכון, אבל זה בהחלט אפשרי. אני עדיין מקווה שהן היו שם בגלל חג פורים הקרב ובא.

נעליים לנשים קטנות

העניין הזה ישר זרק אותי לחשוב על תחרויות היופי לילדות שמתקיימות בעיקר בארה"ב ובאנגליה, במהלכן אמהות מתוסכלות סוחבות את בנותיהן הקטנטנות לתחרויות יופי ארציות בתור פיצוי על זה שהן כנראה לא היו אף-פעם מספיק יפות בעיני עצמן ו/או בעיני החברה.
סרט דוקומנטרי בנושא שהוקרן לא מזמן בערוץ 8 ונקרא "מלכות יופי קטנות" עקב אחר סיפוריהן האישיים של כמה מאותן ילדות ואמותיהן שמשתתפות בתחרות שכזו בבריטניה.
מה לא מעבירים את הילדות האלה? מדביקים להן תוספות שיער, עושים להן שיזוף בספריי, שמים להן שיניים מלאכותיות ואיפור כבד ומעצבן שנכנס להן לעיניים, כופים עליהן לחייך כל הזמן כמו בבונים מאולפים ולענטז (!) בעקבים על המסלול, וכל זה בלי להזכיר את הלחץ הנפשי הכבד והאכזבה העצומה שחשה מן הסתם כל אחת מהן כשאינה מוכרזת כמנצחת של הערב ו"כילדה הכי יפה" מבין כל הילדות. אני רק יכולה לתאר לעצמי איזה נזקים נפשיים לכל החיים האמהות הללו גורמות לנפש הרכה של הילדות התמימות שלהן.

מטרידה אותי המחשבה שמגיל כל-כך צעיר גורמים לילדות הללו להרגיש שכל מה שחשוב בחייהן זה שהן יהיו יפות ולא משנה בכמה סבל זה כרוך. תהיי יפה ואל תבכי. הרי הילדות הנה השלב בחיים שבו אנחנו אמורים להיות חופשיים מדאגות מהסוג הזה, לא?
תסתכלו על התמונות המצורפות. ככה אמורות להיראות ילדות קטנות?! זה אפילו לא יפה. הן נראות כמו קריקטורה של אישה, ממש דראג קווין קטנות. מה לעזאזל עובר בראש של האמהות שלהן, שהן מעבירות אותן את זה? אני בעד לחוקק חוקים שיגנו על ילדים גם מפני השאיפות המוגזמות של ההורים שלהם בכל הנוגע אליהם, כדי לדאוג שההורים לא ינסו לפצות את עצמם על מה שהיה חסר להם בחיים דרך הילדים המסכנים שלהם.

משתתפות בתחרויות יופי לילדות

מילא שאנחנו, הנשים המבוגרות, בוחרות ברוב טיפשותנו להתאים את עצמנו לכל מיני תכתיבים חברתיים ואופנתיים כמו להוריד שיער, להתאפר, ללכת על עקבים, לעשות דיאטות כדי לעמוד בסטנדרטים המקובלים ועוד כהנה וכהנה. אבל להתחיל עם זה בשלב כל-כך מוקדם בחיים, כשזה לא מתוך בחירה שלך אלא של המבוגר האחראי עלייך?! זה ממש מרתיח את דמי. זה פשוט להתייחס לילדה שלך כמו אל בובת ברבי שאת מלבישה, כמו רכוש ותו לא.
צריך לאפשר לילדים להיות ילדים. אלו הן שנים קסומות שלא יחזרו לעולם. גם ככה הילדים היום מתבגרים הרבה יותר מדי מהר, לא מעט בזכות (או בגלל) האינטרנט.

הבשורה האחרונה מבית סורי קרוז, אגב, הנה שהפעוטה התחילה לשים גם ליפסטיק. קבלו קישור כאן.