בסוף במקום צעיף אחד – יצאו לי שלושה. נשאר לי כל-כך הרבה בד אקסטרה לאחר שסיימתי להכין את הצעיף עיגול, עד שהכנתי גם צעיף דומה בעל מימדים קטנים יותר, כמו בפוסט הזה וצעיף נוסף עם פרנזים, כמו בפוסט הזה (את הקישור לצעיף הפרנזים ראיתי במקור בבלוג של מורן יוסף).
אחרי שהלכתי לתופרת בכפר-סבא ביום שישי כדי שתגזור ותתפור לי את הצעיף והיא רצתה עבור העניין הפעוט הזה לגבות תשלום של 60 ₪ (!), מה שהיה מוריד לטמיון את כל התוכנית שלי לחסוך בעלויות, ישבתי לסירוגין כל השבת ותפרתי ביד את שני הקצוות הארוכים מאוד של הצעיף (כי אין לי מכונת תפירה) וזה מה שיצא:
הפסים בצעיף הזה יצאו לי בכיוון ההפוך ממה שהתכוונתי (לרוחב במקום לאורך), אבל לא נורא, הטעות הזו תוקנה כבר בצעיף הקטן יותר.
שני הצעיפים נראים מאוד דומים בתמונות, אבל מדובר בכמויות שונות לחלוטין של בד. צעיף אחד הוא פשוט עצום ממדים, כמעט בגודל של בן-אדם והשני בגודל סטנדרטי יותר וכאמור הפסים פונים לכיוונים שונים.
הלכתי אתמול עם הצעיף עם השלישי והאחרון שהכנתי, עם הפרנזים, וקיבלתי עליו הרבה מחמאות. כמעט התביישתי להגיד שאני עשיתי אותו כי העניין הצריך כל-כך מעט עבודה מצדי. רק גוזרים, מותחים וגמרנו, הצעיף מוכן. Peace of cake.
בגלל שלא שמתי תמונות של החתולים החמודים שלי כבר הרבה זמן והם ממשיכים לדפוק פוזות ומרוויחים ביושר את הזכות להופיע כאן, קבלו תמונות של שוקי מניוקי על זרוע הספה בסלון:
ושל שושה, החתולה הכי נשמה בעולם, שלפעמים באה לארח לי חברה על השולחן ליד המחשב כשאני יושבת לכתוב פוסטים ולגלוש.
ולסיום, תראו את כורסת הבטון שאמא שלי מצאה לנוח בה במהלך סיבוב שעשינו ברחוב לילינבלום. לא מאוד נוחה, אבל יש לה את הקטע שלה. כמו שאתם רואים, קטיעת ראש היא תכונה משפחתית אצלנו.
