ההצגה חייבת להימשך

בעלי מלין לפעמים על אמא שלו, שהיא כל הזמן מדברת אתו על אנשים שחלו או שמתו. הוא אומר שמדכא לדבר אתה בגלל זה. הסברתי לו את מה שנראה לי מובן מאליו, שמכיוון שאמא שלו כבר בת שישים פלוס, מה לעשות שהיא הגיעה לגיל שבו זה מה שקורה לאנשים שהיא מכירה ולאט לאט ובהדרגה קורה גם לה ולכן זה מה שמעסיק אותה. זו עובדה מצערת של החיים. כולם מתים בסוף. מה שכן, תהליך ההזדקנות הוא באמת תהליך שעצוב לראות אותו קורה לאנשים היקרים לך, או להתחיל לגלות סימנים מוקדמים לכך אצלך. אתה יודע שמכאן הכיוון הוא רק למטה. יש את אלה שמזדקנים בהדרת פנים ונשארים יחסית בריאים וצלולים עד הסוף, אבל נראה לי שמדובר במיעוט ולא ברוב. אתמול יצא לי להעביר כמה שעות טובות בחדר מיון עם אמא שלי בעקבות אירוע מוחי קל שעברה ורוב החולים במקום היו אנשים מבוגרים מאוד. אני מתארת לעצמי שיש מעט מאוד דברים שהצוות הרפואי בבית החולים יכול לעשות עבורם, אולי להקל קצת על הכאבים.
בכל מקרה, החיים נמשכים והספקנו השבוע גם ללכת לחתונה של חברה ומכיוון שזה בכל זאת בעיקר בלוג על אופנה, אני מעלה כאן תמונות של מה שלבשתי לכבוד האירוע, טריוויאלי ככל שזה ייראה כרגע (הביגוד, לא החתונה).

קניתי את השמלה בחנות שנקראת "אורבן" ברחוב בוגרשוב בת"א. יש בחנות מגוון רחב מאוד של שמלות, כולל שמלות של רוני קנטור. השמלה הספציפית הזו היא של פטיט איי והיא מחמיאה לגוף ועלתה מחיר סביר לחלוטין של 350 ש"ח. חגורת הפפיון נקנתה באותה החנות ביחד עם השמלה והיא יבוא מאנגליה.
הבעיה היחידה שהיתה לי עם השמלה נוגעת לרוכסן שלה מאחור. כבר בחנות שמתי לב שהוא לא בדיוק ישר ונראה כמו רחוב ממוצע בסן פרנסיסקו, עם ירידות ועליות תלולות. המוכרת בחנות הבטיחה לי שאחרי גיהוץ קל העניין הזה אמור להסתדר, אבל זה לא מה שקרה בפועל. כבר לא היה לי כוח לחזור לחנות לחפש שמלה אחרת וגם בסה"כ מאוד התחברתי לצבע, לגזרה ולמחיר, אז לבשתי אותה בסוף לחתונה, אבל אני חושבת שזה ממש חובבני מצד המעצבת לשחרר שמלה עם בעיה כזו בגימור.

חוץ מזה, רציתי להראות לכם עם מה הייתי צריכה להתמודד כל אותו הערב. בדקתי היום את העניין עם סרט מידה ומסתבר שלנעליים החדשות שלי לאירועים יש עקב אימתני של 10 ס"מ.

בוא נגיד שכבר בשלב החופה מצאתי את עצמי חולצת אותן כדי לתת קצת מנוחה לכפות רגליי הדואבות. גם בהמשך, בשלב הריקודים, פיזזתי כשאני יחפה וכמוני עשו לא מעט אורחות אחרות בחתונה. בעלי החליט שנשים הן עם פסיכי. יש בזה משהו.

מפצחת האגוזים

כנראה שאני נמצאת לאחרונה במוד של לנסות להשיג את מה שקשה להשגה, כאילו שלאמן את השריר הזה של כוח ההתמדה יעזור לי בפיצוח אגוזים קשים אחרים שעושים לי כרגע בעיות בחיים.

השבוע החלטתי לבקר בחנות נוספת שיצא לי להגיע אליה כבר מספר פעמים בשעות הצהריים ותמיד היא היתה סגורה והפלא ופלא, כמו שקרה עם החנות בבן יהודה, גם היא היתה לפתע פתאום פתוחה. כנראה ששווה להתמיד כי עובדה שלפעמים יש לזה תוצאות חיוביות.
מדובר בחנות יד שנייה שממוקמת בסמטה שיוצאת מדיזינגוף 151, שמסתבר שנמצאת שם כבר 18 שנים. לדברי בעלת החנות והמוכרת, מרתה, פעם קראו למקום "חנות קטנה ליד שנייה" (והיא באמת קטנה. מדובר במרפסת שנסגרה) וזה עדיין מה שכתוב על הוויטרינה בכניסה לסמטה, אבל עכשיו היא מחפשת שם חדש לחנות וכרגע הכיוון הוא לקרוא למקום "מרת'ז" (יעני - של מרתה). יש שם בגדים נחמדים במחירים ממש סבירים. רוב הפריטים בחנות עולים עד מאה שקלים ויש גם מתלה של בגדי גברים. חלק מהשמלות היו ממש כאלה של little old ladies שאולי מתאימות לסוג מסוים של תל אביביות דקיקות וקוליות, אבל היו גם אחרות, עכשוויות יותר, שהיו ממש נחמדות. החנות פתוחה בעיקר בשעות אחה"צ, אבל לפעמים גם לפני כן.

יצאתי משם עם חולצת סריג צהובה עם שרוולים קצרים שעליה רקומים שני פפיונים חמודים שעלתה לי 35 ש"ח. כרגיל, אני לא יכולה לעמוד בפני פפיונים. הראו לי פפיון על איזשהו בגד או אביזר וישר אני רוצה לקנות אותם.

על בגדים וגרפיטי

כבר כמה פעמים יצא לי לעבור בבן יהודה 104 בת"א ליד חנות שעוררה את סקרנותי ותמיד המקום היה סגור. פעם אפילו התקשרתי לטלפון של פריאל, בעלת החנות, שרשום על פתק על דלת הכניסה, כדי לברר מתי המקום פתוח והיא לא נשמעה יותר מדי לחוצה לעשות מכירה ונתנה לי להבין שהיא נמצאת בחנות כשהיא נמצאת בחנות. מהחלון של החנות חשבתי שאולי מדובר בחנות יד שנייה שעדיין לא יצא לי להכיר, אבל פריאל הסבירה לי שזה ייבוא אישי של בגדים מארה"ב ומצרפת. בשלב הזה נזכרתי שכבר יצא לי לבקר בחנות שלה לפני הרבה שנים, כשהיא היתה עוד ממוקמת חנות או שתיים נוספות לכיוון הנמל, בצמוד לגלידת אייסברג.
אתמול עברתי שם שוב ולשם שינוי פריאל היתה במקום ויכולתי לבחון מקרוב את המלאי וגם לצלם כמה תמונות עבור הבלוג.
הבלאגן שם אכן מזכיר חנויות יד שנייה בהן צריך לנבור ולחפש מציאות בערימות ענקיות. בתור לקוחה ותיקה בשדות הציד של חנויות יד שנייה שונות, זה לא הרתיע אותי.
פריאל מוכרת את הסחורה שלה לחנויות ברחבי הארץ ומדי פעם, כשהיא במקרה בחנות, גם ללקוחות פרטיות. התווית היחידה שאני זיהיתי שם היתה של רמפג', אבל אני מתארת לעצמי שיש שם עוד כל מיני בגדים מחברות מוכרות בארה"ב ובצרפת. נראה לי שהבגדים בחנות בעיקר ידברו לעולות מצרפת או לכאלה שיש להן טעם דומה בלבוש. יש שם הרבה שמלות מתוכשטות בצבעים עזים, ז'קטים, וסטים, חצאיות גבוהות גזרה, מכנסיים וגם מעילים ועליוניות מעוצבות והכל בערבובייה אחת גדולה. לטעמי הבגדים שם היו קצת יותר מדי מצועצעים. המחירים סבירים יחסית לתמחור ברוב הרשתות, אבל אין שם ממש מציאות בכל הקשור למחיר (השמלה עם הפרחים הכחולים למשל עלתה 150 ש"ח למיטב זכרוני). ראיתי שם גם מעילים מנומרים דמויי פרווה, כגון אלה שחיפשתי בחורף ברשתות המוכרות מבלי שמצאתי משהו שנשא חן בעיני. גם כאן המעילים לא ממש קלעו לטעמי וממילא כבר נגמר החורף פחות או יותר. בסוף יצאתי משם בידיים ריקות, אבל היה לי מעניין גם לנבור שם בערימות ובמתלים וגם לדבר קצת עם פריאל, שהיא בעצמה דמות ססגונית וצבעונית לא פחות מהחנות שלה.


ובעניין אחר, אבל כזה שגם קשור לשיטוטים שלי ברחבי העיר, כבר כמה פעמים שאני נתקלת בגרפיטי בסגנון הזה של סמיילי דוס ולא מצליחה להבין את משמעות הכיתוב שתמיד מתלווה אליו - Jew Pac. זה אנטי יהודים? זה בעד יהודים? בכל מקרה, ברור שגרפיטי זה סוג של השחתה, לפחות במקומות מושקעים ויפים כמו איזור המזרקה שליד מלון דיוויד אינטרקונטיננטל, אבל עדיין יצא להם ממש חמוד. תראו בעצמכם.

ישראל על המפה

בשקט בשקט, בלי כל הרעש והצלצולים שמלווים את הפתיחה של חנויות GAP ו-H&M בישראל, נפתחה בתחילת החודש בקניון רמת אביב חנות של רשת ברשקה הספרדית, הראשונה מתוך 5-6 חנויות של הרשת שעומדות להיפתח בישראל. קבלו קישור לידיעה בכלכליסט.

התמונות לקוחות מהאתר של החברה.

דגים וכל מטעמים

עצלנות, התמקדות בעניינים אחרים, יובש יצירתי ומיעוט התגובות כאן הביאו אותי להעלות פחות פוסטים לאחרונה. מן הסתם הדברים גם אינם מנותקים זה מזה. בכל מקרה, עם קוראיי המועטים הסליחה.
זה שאני קצת בשביזות בתקופה האחרונה בטח לא עוזר לקדם את העניינים. ובכל זאת, השבת האחרונה היתה נחמדה ועשתה לי חשק להעלות פוסט. גם נסענו לאכול במסעדת דגים/מזרחית נחמדה שנקראת "הזקן והים" ביפו ליד שכונת עג'מי וגם הכנתי שרשרת חדשה לאוסף השרשראות שלי.

אל המסעדה הגענו בעקבות המלצה של חבר של בעלי, שאוהב לאכול דגים. בעלי התחיל לאחרונה פחות להירתע מאכילת דגים, דבר שעד עכשיו עורר בו צמרמורות. יש במקום גם פירות-ים, אבל בעלי לא מוכן לגעת בזה וגם אני לא מתה על זוחלים ומקקים ימיים, אז לא בדקנו את ההיצע הזה במסעדה. בכלל, הם מגישים כל-כך הרבה סלטים ישר בהתחלה כשיושבים ביחד עם פיתות עיראקיות ענקיות, שאני לא מבינה איך מישהו מסוגל אחרי זה להזמין מנה עיקרית. אני הסתפקתי בטעימות מהפילה דניס שבעלי הזמין. מבקר המסעדות המחמיר שהיה אתי טען שאף מנה לא הפילה אותו מהכיסא, אבל היה בסדר גמור. מדובר במפעל שמוציא מנות על סרט נע. המקום ענק (עם מקומות ישיבה בפנים ובחוץ) והתחלופה של הלקוחות שם בלתי נגמרת (לפחות ביום שבת). המחירים יותר מסבירים.

כשאנחנו הגענו היה תור ארוך בחוץ. עד שיצאנו, העניינים כבר קצת נרגעו

ספרנו מעל ל-20 (!) סוגי סלטים שהגישו לנו לשולחן כשהתיישבנו

סתם דלת יפה שראיתי ליד המסעדה

וזו כבר השרשרת החדשה, שסיימתי להכין בשבת, אחרי ביקור נוסף לחנויות היצירה בדרום ת"א. יצא לי קצת בסגנון סאדו-מאזו. ככה זה כשהניטים עדיין מככבים בכל חלקה טובה.

לסיום, קבלו תמונה חמודה של התולים, כשהם ישנים בתנוחה שמשקפת זה את זה על הספה בסלון. הם נוטים לעשות את זה לפעמים. אולי כמו ששני אנשים שיושבים באותו השולחן, נוטים באופן בלתי מודע לחקות את תנועות הגוף אחד של השני. תשימו לב לזה איזה פעם.

Purim Present

אם הייתי חוגגת ומתחפשת, ככה זה היה נראה + קשת וזנב מנומרים (וגם קצת איפור פנים). כן, אני עדיין נמצאת חזק חזק בתוך שגעת המנומרים.
השמלה היא שמלה שאמא שלי נהגה ללבוש בזמנו. אני לא הייתי מעיזה ללכת איתה היום סתם כך ביום רגיל, אבל פורים זה בדיוק הזמן להוציא אותה להתאוורר קצת.