
חבל שנגמר לי הסוס לפני שמלאה לבלוג הזה אפילו שנה, אבל ככה זה לפעמים בחיים. זה במיוחד נכון בכל הקשור לאנשים עם הפרעת ADHD כמוני, שממצים דברים יחסית מהר. אולי אני אעלה עוד פוסט או שניים כשממש תנוח עליי הרוח, אבל כרגע אני לא רואה שזה קורה ואני לא רוצה להמשיך לכתוב כאן בכוח. הבלוג הזה התחיל בתור משהו שעשה לי כייף ומבחינתי ברגע שמיציתי, אין טעם להמשיך ולגרור את זה הלאה, בלי מוטיבציה פנימית לכך.
אז תודה לאלה שנכנסו וקראו, לאלה שהגיבו, לחברים שלי שביקרו כאן מדי פעם, לאחיות ולאחייניות ולחברות החדשות שמצאתי בבלוגספירה - בטח עוד ייצא לנו לצ'וטט בבלוגים המקסימים שלכן.