איך אומרים? החיים זה הדבר הזה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות. הנה כבר עבר חלף לו לו שבוע נוסף. אני לוקה לאחרונה בדלקת קשה של קרום החשק. לא מתחשק לי לעשות כלום בערבים (או בכלל האמת, אבל מה לעשות שחייבים ללכת לעבודה). אני לא יודעת אם זה החורף או שלקיתי במחלת היאפים. מזל שמדי פעם יש אירוע משפחתי שמכריח אותי להתלבש יפה ולצאת מהבית שלא לצרכי פרנסה.
היינו השבוע בחתונה של בן הדוד של בעלי, זו שעל ההזמנה אליה היה רשום לבוא בבגדים שחורים ועם ראש פתוח. כבר ציפיתי לסדום ועמורה, אבל בסופו של דבר זו היתה חתונה די קונבנציונלית. רוב האורחים, ואנחנו ביניהם, היו צייתנים והופיעו בבגדים שחורים. הכלה דווקא לבשה שמלה לבנה, אבל כזו שנראית כאילו יצאה מהסט של הסרט "שר הטבעות" ולא במובן הנפוח הקצפתי, אלא יותר בזה שהיא דמתה לשמלה שהיתה לובשת הדמות ששיחקה ליב טיילר בסרט, של אלפית פייתית משהו.
הזוג אכן היה קצת פנקיסטי במראה שלו, אבל זה התבטא בעיקר באיפור דרמטי של הכלה ובצמה בסטייל מוהיקני שפיארה את ראשו של החתן (שזה אומר שהיתה לו צמה ארוכה אבל קרחת על כל שאר הראש). הוקרן גם קטע וידיאו שבו מראים אותם עורכים מה שנראה כמו חתונה בסגנון פגאני, כשהכלה ממלמלת בשפה לא ברורה, ובזה נגמר פחות או יותר הקטע יוצא הדופן של החתונה הזו. כדי ממש להרוג אצלי כל ציפייה שיקרה אולי משהו מעניין וחריג, הדיג'יי ניגן כל הערב שירים משנות השמונים עם הפסקה קצרה לכמה שירים ברוסית בין לבין (הכלה היתה ממוצא רוסי). וזה מה שאני לבשתי לכבוד האירוע. כמובן שנוסף מעל השמלה מעיל מחמם וגם איתו די קפאתי בדרך מהאוטו לאולם, בעיקר בגלל הגרביונים שלבשתי. לא כל-כך רואים את זה בתמונה, אבל מדובר בגרביונים עם דוגמת תחרה, מה שאומר שהם לא היו מאוד מחממים כי היו בהם הרבה "חורים".
שמלה: מש, חגורה: אבגד, גרביונים: H&M, נעליים: בוטיק ברעננה
ובמבט מאחור:
את הרשומה הנוכחית בבלוג כתבתי בעודי מאזינה לאלבום האלמותי של ברברה סטרייסנד ובארי גיב שנקרא "Guilty" (והנה לכם הדגמה כמעט מילולית של הביטוי guilty pleasure). גיליתי אותו לבושתי רק בשנים האחרונות ומאז אני נהנית לחזור אליו מדי פעם. הקול של האישה הזו פשוט מדהים. שום ביונסה או בריטני עכשוויות לא מתקרבות אפילו לקרסוליים של היכולות הווקליות המדהימות שלה.
