יום רביעי, 30 בספטמבר 2009

נראתה לאחרונה

אחד מבלוגי האופנה הבינלאומיים המובילים בזמנו והראשון שבו קראתי בקביעות היה style bytes של הנורבגית agathe bjørnsdatter (אלוהים רק יודע איך מאייתים את שם המשפחה שלה בעברית ואיך מבטאים אותו בכלל). היא סיפרה בבלוג על חוויות מחייה, עדכנה על קניות שערכה, דיגמנה את הבגדים שקנתה, שמה תמונות מהחתונה שלה ומבילויים משותפים שלה ושל בעלה, הציגה את חזיר המחמד הזעיר והחמוד שאימצו והיו לה המון קוראים שקראו באדיקות כל פוסט שהעלתה. אפשר עדיין להיכנס לאתר שלה ולראות איזה סגנון מדהים היה לה. כל תמונה היא חוויה אסתטית עם המון סטייל ומעוף. היה לה אף מפותח מאין כמוהו לגילוי הטרנד החם הבא בעולם האופנה והיא היתה פורצת דרך באופן בו התלבשה. גם היום, כשמסתכלים על האאוטפיטים שהרכיבה, אפשר להיווכח כמה שהם עדיין אופנתיים ורעננים ולקבל מהם השראה. היה קיים אצלה השילוב או הגיוון הזה שאני כה אוהבת של מצד אחד בגדי וינטג' מאוד נשיים וסטייל של פעם ומצד שני משהו מאוד מודרני, קשוח ורוקיסטי. הרבה מהדברים שראיתי אצלה בבלוג אימצתי לעצמי עד היום.


תמונות מהבלוג style bytes.

דרך האהבה שלה לוינטג' ולחנויות יד שנייה התחלתי גם אני להעריך יותר את הנטייה שלי לסבתא שיק וקיבלתי אומץ ליישם אותה קצת יותר בלבוש היום-יומי שלי. בהשראתה קניתי ליפסטיק ממש אדום (שעדיין אין לי אומץ לשים אותו כמעט) ובגלל פוסט שלה נדלקתי על קומבינזונים גם בתור לבוש לילה. היה נראה שדרכה בעולם הבלוגים סלולה ועתידה בתחום האופנה בהיר.

והנה יום אחד, באפריל 2008, היא פרסמה פוסט שהיא נוסעת לסופ"ש לסטוקהולם עם מספר חברים וזהו, נעלמו עקבותיה פחות או יותר. זה עדיין הפוסט האחרון שמופיע בבלוג שלה. לאחר מספר חודשים ללא עדכונים התחילו בלוגריות וקוראים שונים לתהות על ההיעדרות המפתיעה וחסרת ההסבר הזו שלה, אבל לא ראיתי תשובה לתעלומה הזו בשום מקום. היא עוד הפציעה קצת באתר שנקרא PHIARY, שזה מעין לוח שנה עם תמונות אישיות, אבל זה היה רק הבלחה קצרה וגם שם היא לא הסבירה את פשר ההיעלמות שלה. כנראה שעבר עליה איזה משבר אישי שעוצר בעדה שכן היא די נעלמה מהבלוגספירה, וצר לי על כך.
ההצצה הזו לחיי היום-יום של מישהי מארץ כל-כך רחוקה, מישהי שלעולם לא הייתי נחשפת לחייה ולסטייל המשובח שלה בדרך אחרת, היתה פשוט בגדר תענוג יומי או שבועי ואתנחתא קטנה ונעימה ממירוץ החיים. היום כבר מצאתי לי בלוגים אחרים שעושים לי נעים ומספקים לי את האסקפיזם הזה, אבל אני עדיין בודקת מדי פעם אם אולי היא חזרה לבלוגספירה. בינתיים עדיין אין ממנה סימן חיים.

יום שני, 28 בספטמבר 2009

על חטאים וצווארונים

נו, אז איך היה הצום? החג עבר בקלות? עליי הוא עבר מאוד בקלות, בעיקר בגלל שלא צמתי. קראתי הרבה והשלמתי קצת חסכים ב-DVD. זה מספיק שיש קדוש אחד בבית ובמקרה שלנו מדובר בבעלי. לאות הזדהות עמו לא אכלתי בערב החג רק.
בתור דתלש"ית אני לא מצליחה להבין את הקטע הזה של חילונים שצמים. קיבלתי הסברים שזה נותן להם להרגיש קשורים יותר לדת היהודית ושזה לא רע לצום יום אחד בשנה - זה עושה רק טוב לגזרה ושעושים חשבון נפש באותה הזדמנות גם. זה לא מדבר אליי. דווקא בתור מישהי שבאה מהמקום שבו היתה משמעות לבקשת הסליחה מאלוהים ביום הזה, אני מרגישה שפתאום לבקש סליחה על דברים שאתה בעצם לא מתכוון לשנות מעתה והלאה, זה די צביעות, שלא לומר סוג של שקר. הרי אף חילוני שצם ביום כיפור לא הולך מעכשיו לקיים מצוות ולשנות משהו מהותי בהתנהגות שלו לאחרים, אז לשם מה העמדת הפנים הזו? לשם ההרגשה הטובה? שיהיה להם לבריאות. אולי זה בבחינת לא מועיל, לא מזיק. מעין כסת"ח. איך שאני רואה את זה - העולם היה טוב יותר אם אנשים היו מנסים תמיד להתנהג בדרך שבה לא תהיה להם אח"כ סיבה לבקש סליחה, לפחות לא מאיזו יישות אלוהית שקיימת או לא קיימת.

טוב, לא התכוונתי להיסחף בכיוון הזה. כולה רציתי להעלות פוסט קליל לאחרי החג, אז הנה זה בא.
במסגרת פרץ היצירתיות שנפל עליי בזמנו, ניסיתי לשדרג טי-שרטים חלקים בעזרת צווארונים מיוחדים. את הצווארונים קיבלתי מאמא שלי, שיש לה מלאי בלתי נדלה של פיצפקעס באמתחתה. איכשהו, עדיין לא יצא לי ללבוש אף אחת מהחולצות הללו. הגימור של שולי הצווארון בחולצה השחורה בצד הפנימי שליד הצוואר לא נראה לי ואני חושבת לקחת אותה לתופרת להוסיף אולי סרט מסביב לצווארון בצד הפנימי בדרך שתכסה את הקצוות הפרומים של הצווארון ואז אולי יהיה סיכוי שאלבש אותה. החולצה השנייה, עם הצווארון הפומפוזי, תמיד נראית לי, כשאני כבר שוקלת ללבוש אותה, מוגזמת מדי. כמו שזה נראה כרגע, החולצות הללו יישארו כנראה בגדר ניסיון בלבד ולא יהיה להן יישום בשטח בסופו של דבר. חבל לי במיוחד על החולצה הזהובה, שכן היא מאמריקן אפרל. עם החולצה השחורה כבר למדתי לקח והשתמשתי בחולצה הרבה יותר זולה.


יום ראשון, 27 בספטמבר 2009

No escape from reality

יעל צוקר (צילום: עידו לביא)

לא מוצא חן בעיני מה שקורה בהישרדות העונה מבחינת הפן הנשי. רק תסתכלו על איך נראה שבט המודחים עם גואל רצון המקומי על שלל נשותיו המעריצות וכבר אפשר לראות שיש כאן בעיה.
בשבט הסגול הרגוע יחסית נוצר קרב אמהות/חתולות בין ליאורה לריקי, ליאורה עשתה יד אחת עם הבנים בשבט וריקי הועפה. עכשיו נוצר מצב שאינה ואביגיל, שהיו בצד של ריקי, נמצאות בסכנת הדחה. אביגיל, שכל-כך כעסה על ההדחה של ריקי, מתחילה לגלות סימנים של עריקה למחנה השני ובוגדת בקשר שלה עם אינה. וכל זה למה? כי היא נדלקה על טל אנגלנדר המשמים הזה (לא מבינה מה ההתלהבות ממנו. כן, הוא נראה כמו בובת קן, אבל מלאכותי וחסר אישיות באותה המידה גם). מה עם קצת אחוות נשים מה?
על מה שקורה בשבט קאראו כבר כתבתי. עכשיו יעל, שפתאום ירד לה האסימון שהיא חייבת לעשות משהו בכדי לשבור את שלטון האימה של שי וזיו, ניסתה ליזום מהלך, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. חנוך איבד את האמון שלו בבנות השבט ולא היה מוכן לתת להן הזדמנות שנייה ואפשר להבין למה. לדעתי שלושת הבנות היו צריכות לגשת אליו ביחד ולנסות לשכנע אותו שהפעם הן רציניות. החצי ניסיון שכנוע הרפה של נטלי לא היה משכנע אפילו איש גווע ברעב לקנות סנדוויץ'. ככה יצא שהדמות הנשית היחידה בשבט קאראו שעוד אפשר היה קצת להזדהות עמה, הודחה אתמול בערב. לפי הפרומו לפרק הבא, נותר רק לקוות שהקלפים ייטרפו והדברים אכן ישתנו בשני השבטים, כי איך שהדברים עומדים כרגע, במיוחד בשבט קאראו, אבדה התקווה שהטובים ינצחו.


אגב, גם דמויות הגברים לוקות השנה בחסר. בשבט הסגול, טום מדריך הקפוארה, שהיה אמור כנראה להיות הנועם טור של העונה והוא אכן לעניות דעתי הגבר הנאה היחיד כמעט העונה, מתחיל להוכיח מפרק לפרק שנועם היה גאון ועילוי לעומתו. או בקיצור, לא ממש דולק שם אור בפנטהאוז. טל אנגלנדר, שכנראה אמור להיות עידן חביב של העונה, נראה לי לא מזיק ולא מועיל. ואם אוהד ימשיך לשיר את "צ'יפופו למורל", אני מקווה שמישהו יעשה ממנו קופיקו.
על הגברים בשבט קאראו אין טעם להרחיב יותר מדי. חבורה של גברים שוביניסטים וגסים שכזו לא נראתה ממזמן. היוצא היחיד מהכלל הזה הוא חנוך, שכנראה לוהק על תקן המבוגר האחראי סטייל מושיק ובינתיים אכן מפגין יושר ואידיאלים, אבל די הולך לאיבוד בשבט קאראו שבו אף-אחד לא ממש סופר אותו. כמו שזה מסתמן כרגע, זיו, האידיוט העונתי סטייל משה, שורד די יפה. אולי זה לא כזה מפתיע שכן גם משה הגיע בסופו של דבר די רחוק במשחק.

טוב, די להתעסק בשטויות. שיהיה למי שצם צום קל ושכולנו נזכה שהשנה הבאה עלינו לטובה אכן תהיה טובה. אמן כן יהי רצון.


יום שישי, 25 בספטמבר 2009

שיר השרשרת

לצערי אני לא יצירתית כמו שהייתי רוצה להיות. כשאני רואה מישהו מאוד יצירתי, בין אם זה באופנה או באמנות או בספרות, אני די מקנאה בכישרון שלו. לדעתי זה משהו שנולדים אתו. או שיש לך את זה או שאין. אפשר לשפר את המיומנות, אבל הגרעין חייב להיות שם מלכתחילה. תמיד עשיתי קצת מזה וקצת מזה, אבל אף פעם לא הייתי מושקעת עד הסוף באיזו אהבה גדולה לתחום מסוים, כמו סופרים שמדגדג להם בקצות האצבעות אם הם לא כותבים או צייר שמרגיש את הדחף הפנימי הקורא לו לצייר. בתקופה האחרונה, בעיקר בעקבות צורך לחסוך בהוצאות, מצאתי את עצמי יוצרת קצת יותר, אם כי בינתיים זה יותר בגדר העתקה או השראה ממקורות שונים מאשר יצירה שהיא לגמרי שלי. זה התחיל מזה שראיתי שרשרת מהממת בסטייל הקשוח האהוב עליי מזה תקופה בחנות של מנגו שהמחיר שלה פשוט היה מוגזם לכל הדעות. לא יכולתי וגם לא רציתי להוציא כזה סכום על שרשרת שסה"כ עשויה מאלמנטים מאוד פשוטים ולא יקרים. אז בסוף שמתי את פעמיי לדרום ת"א (סוף אלנבי פינת רח' הרכבת), שם ממוקמות הרבה חנויות "עשה זאת בעצמך" לחובבות היצירה, אספתי לי את המרכיבים הדרושים והכנתי אותה בעצמי.


בזמן שהייתי בחנויות היצירה בדרום העיר, נוכחתי כמה פשוט להכין תכשיטים לבד, שכן יש שם את כל המרכיבים, רק צריך לחבר אותם ביחד בדרך זו או אחרת (ולגבות עליהן מחיר כפול ומשולש עבור זה). פתאום זיהיתי כל מיני חגורות, קשתות ותליונים שראיתי בחנויות בת"א והבנתי מהיכן המקור שלהם וכמה מוגזם המחיר שדורשים עליהם לפעמים. זה עודד אותי ליצור עוד כמה שרשראות ויצאו לי דווקא כמה יצירות נחמדות להוסיף לאוסף האקססוריז המכובד שלי.


לפי רעיון מכאן

הדרך שעבדה עבורי היא לאסוף כל מיני מרכיבים כמו שרשראות בצבעים, גדלים ודגמים מגוונים, תליונים שונים ומשונים (אפשר אפילו להשתמש בצעצועים זעירים), דוגמאות מעניינות כמו תחרה, לפרוס אותם לפניך על משטח עבודה ולחפש דברים שקופצים לך לעין ונראה לך שיילכו טוב ביחד. אפשר גם להיעזר בשיטת הניסוי וטעייה – לשים יחד כל מיני חיבורים ודוגמאות עד שמשהו עובד בשבילך. נכון לעכשיו פרץ היצירתיות הזה די שכך אצלי, אבל לפחות נהניתי ממנו כל עוד הוא נמשך.


שבת שלום וגמר חתימה טובה!

יום רביעי, 23 בספטמבר 2009

אם אנחנו כבר ממילא בממילא

פסל בקניון ממילא

נסענו אתמול לסידורים בירושלים ועל הדרך עשינו גם סיבוב בקניון ממילא ובעיר העתיקה. הקניון הזה מזכיר לי קצת את הקניונים בתוך המלונות בלאס וגאס. זה קניון פתוח שיש בו בכל פינה פסלים מעניינים של אמנים שונים וכמובן שהוא עשוי כולו מהאבן הירושלמית הבהירה. יש שם קצת הרגשה של חו"ל. בכלל, לאנשים שמגיעים מהמרכז, ירושלים היא באמת קצת כמו קפיצה קטנה לחו"ל.
.
מלבושיי לאותו היום. טופ: פיליה, מכנסיים: קסטרו

יש בקניון הרבה חנויות של רשתות מוכרות לצד מספר חנויות בוטיק קטנות יותר ולאחרונה, למי שלא שמע, נפתחה שם החנות הראשונה בארץ של גאפ. אז אם מישהו תוהה אם שווה לנסוע לירושלים רק בשביל החנות של גאפ, התשובה מבחינתי היא שלא. גאפ למעשה היא הפוקס של ארה"ב. אפשר למצוא שם בגדי בייסיק נחמדים, אבל אין שם יציאות אופנתיות שבוער לך לרכוש אותן. ראיתי שם ז'קט סביר וזוג מכנסיים עד הקרסול שדווקא אהבתי, אבל לא היה אותם במידה שלי, וזהו פחות או יותר.

קניון ממילא

חנות גאפ בקניון ממילא


אחר-כך הגענו לחלק של היום שיועד לבעלי – הווה אומר חומוס אבו שוקרי בעיר העתיקה. הוא הרוויח את זה ביושר אחרי שהסתובב אתי קצת בקניון וסבל סבל רב תוך כדי. נכנסנו לעיר העתיקה בשער שליד הקניון וכיתתנו רגלינו לכאן ולכאן במשך המון זמן עד שירד לנו האסימון שהחומוסיות שם סגורות בשעות אחה"צ.
החומוסייה המדוברת נמצאת למרגלות רחוב הויה דלרוזה – הרחוב בו עבר לפי הנצרות ישו את מסע הייסורים כשצלבו על גבו. גם אני התחלתי להבין ייסורים מהם בזמן שטיפסתי ברחובות הצרים כשהרגליים שלי כבר הורגות אותי והבטן שלי מצטמקת מרגע לרגע.

אחת מהחנויות בעיר העתיקה

הלוואי והיה לי אומץ לצלם את ההולכים והשבים בתוך החומות. המראה די סוריאליסטי. מצד אחד הולכות נשים ערביות עטופות ברעלה ומצד שני עובר דוס לבוש שחורים ובתווך עוברים תיירים מכל מיני מקומות בעולם.
בסופו של דבר, אחרי שקפצנו לגיחת ניחומים קצרה בכותל, קנינו פשוט בייגלע עם זעתר מעגלה שעמדה ליד שער העיר, קנינו גם גבינת סקי וישבנו לנו מול חומות העיר למעין פיקניק מאולתר בעוד החושך יורד על העיר שחוברה לה יחדיו.

כרגיל בחיים, הטוב מתערבב עם הרע. אז אחרי שאתמול היה מעין יום כיף, היום בבוקר בדרך לעבודה, אחרי שעצרתי כהרגלי לשים אוכל לחתולים למטה, ראיתי את אחד הגורים שהאכלתי לאחרונה כשהוא דרוס בכניסה לחנייה של הבניין שלנו (קראתי לו שוקי קטן, כי הוא היה ממש דומה לשוקי שלי). זה היה מחזה די מזעזע. התמונה שלו שוכב שם מת עם עיניים פקוחות חקוקה לי בראש. כואב לי הלב על חתולי הרחוב בישראל. לקראת יום כיפור וחשבון הנפש השנתי, נראה לי שכולנו צריכים לעשות חשבון נפש לא רק איש עם אלוהיו ואיש עם רעהו, אלא גם לחשוב על מר גורלם של חתולי הרחוב ועל מלחמת ההישרדות היום-יומית שלהם. כולנו צריכים להשתדל להתנהג אליהם יותר באנושיות, להאכיל כשאפשר, להשאיר להם מים בקיץ ולהיזהר כשנוסעים באיזורים בהם הם נמצאים.

יום ראשון, 20 בספטמבר 2009

Hear me growl

אני כנראה מתאימה את עצמי לטרנדים לא רק בכל הקשור לאופנה. טרנד הקוגריות (נשים מבוגרות שיוצאות עם גברים צעירים מהן) מתחזק לאחרונה בעולם הבידור. אז לא רק שבעלי צעיר ממני בשלוש וחצי שנים, לאחרונה, לאחר שיצא לי לצפות בסדרה KYLE XY (בחיי שזה לא קרה ביוזמתי), הגעתי למסקנה שהשחקן הראשי שם, מאט דאלאס, הוא הגבר הכי יפה ביקום (לחשוב שגבר שהוא לא בעלך מאוד יפה זה בגידה בבעל או לא?).
הוא כמובן כנראה הומו ולפי הרכלן האוחצ'י של הוליווד, הילטון פרז, הוא גם יצא תקופה מסוימת עם השחקן ג'ונתן בנט, שהופיע בזמנו בסרט "ילדות רעות" (Mean Girls).

אני יפה?

אתם מוזמנים גם להיכנס ללינק הזה ולראות סרטון וידאו אמנותי בו הוא מופיע ביחד עם הבחורה שמשחקת לצידו בסדרה. זהו סרטון שצולם לאחר שהסדרה כבר הסתיימה והוא כנראה רצה להשתחרר מהטייפ קאסט של שחקן בסדרות נוער ולהוכיח בו זמנית שהשמועות לגביו אינן נכונות או משהו כזה. סרטון מדליק ומטריד בה בעת.
אגב, להגנתי, הוא לא כזה צעיר. הוא כבר בן 27.
הוא לוהק עכשיו לתפקיד משני בסדרה חדשה עם רבקה רומיין, שאמורה לעלות לשידור בארה"ב בסתיו, עיבוד של הסרט "המכשפות מאיסטוויק".

יום חמישי, 17 בספטמבר 2009

סוף שנה במחשבה תחילה


אני לא יודעת כמה מכן מתכננות מראש מה ללבוש בערב החג. עד כמה שאני זוכרת, מכיוון שמדובר בתחילת שנה, נהוג לקבל את פניה גם בבגד חדש, שזה דבר שמן הסתם דורש תכנון מראש.
בכלל, כמו ברידג'יט, השפנפנה מ-The girls next door, אני מאוד אוהבת להתלבש בהתאם לאירוע ורק מחפשת כאלה הזדמנויות. זה קצת כמו להתחפש (ותיאורטית אני מאוד אוהבת להתחפש בפורים למרות שאני כבר מזמן לא ילדה). למשל, ללבוש משהו בכחול-לבן לכבוד יום העצמאות, או משהו בלבן לכבוד שבועות וכן הלאה וכן הלאה. לקראת החג, כשהתחלתי לחשוב על מה ללבוש, עלתה לי לראש בהתחלה תמונה של שמלה ענוגה ו-lady-like ברוח החגים. ישר עלתה לי לראש שמלה שקניתי לפני זמן מה מבית היוצר של רוני קנטור וטרם יצא לי ללבוש. היא גם מתאימה מאוד לעונה, שכן היא מכוסה כולה בהדפס של עלי שלכת (לא שהסתיו כבר ממש מראה כאן את פרצופו).




שמלה: רוני קנטור, נעליים: ביוטיפיל, צמידים: אלדו

עם זאת, בגלל שרציתי בכל זאת להתחדש באיזשהו פריט לכבוד השנה החדשה באופן ספציפי, החלטתי לעשות שימוש חלקי בתלושי השי שקיבלתי מהעבודה לקראת החג ושלשמחתי כללו הפעם גם את רשת מנגו! אחרי שעשיתי סיבוב קצר בחנות בדיזינגוף סנטר, גמרתי בדעתי לנהוג בתבונה ולא להשתגע עם תג המחיר ולקנות שמלה שממילא לא ייצא לי ללבוש הרבה, אלא ללכת על משהו פרקטי יותר כמו חולצה ולשנות כיוון למראה הרוק צ'יק שאליו יש לי משיכה בתקופה האחרונה (בעצם, רוק צ'יק הולכת עם הדפסי חיות?).



חצאית: וינטג', חולצה: מנגו, נעליים: אלדו, צמיד: H&M, שרשרת: הכנתי בעצמי ע"פ השראה מכאן

שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה!

* גיליתי עכשיו שהולכים להיות למעשה שני ערבי חג, כך שאוכל ליישם בסופו של דבר את שתי אפשרויות הלבוש הנ"ל.

יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

אישה נעלה נעלה נעלה

המחלה הפרטית שלי היא אובססיה לנעליים. בכל פעם שאני עוברת ליד חנות נעליים, אני צריכה לרסן את עצמי ולומר לעצמי המתלהבת: down, girl, down.
מבחינתי, לעולם לא יכולים להיות לי יותר מדי זוגות נעליים. האוסף של אימלדה מרקוס קטן עליי. ללא בעיית האחסון והמגבלות הכספיות, הייתי מצדי קונה זוג נעליים אחת לשבוע שבועיים. כמובן שבסוף, בגלל עניין הנוחות, אני נועלת בעיקר זוג אחד או שניים שהם גם נוחים וגם נראים בסדר ושומרת את הנעליים היותר מושקעות ליציאות. אבל בינינו, כמה כבר יוצא לי לצאת? בואו נגיד שלא הרבה. ככה קורה שרוב זוגות הנעליים היפות שלי ניצבות להן על מדפי הנעליים שקניתי עבורן באיקאה ולא יוצאות הרבה להתאוורר. גם כשסוף-סוף אני נועלת זוג מדוגם שכזה, מכיוון שאני לא רגילה ללכת על נעליים עם עקבים ביום-יום, יוצא שעד סוף הערב אני כולי צולעת מיבלות שצצות להן במקומות אסטרטגיים על כפות רגליי. סקסי זה לא נראה (לפחות לא עד סוף הערב כאמור). לא עוזרות שלל השיטות שאני מנסה על מנת להקל על העניין, מפלסטרים ועד סטיק למניעת שלפוחיות שקניתי בסופר-פארם שאמור לנטרל את השפשוף באיזורים הרגישים בכף הרגל. ולא עוזר לעניין גם בעלי, שטוען שהוא לא מבין את הפטיש שיש לגברים מסוימים לנעלי עקב ולועג לי על חוסר הפרקטיות שאני מפגינה כשאני כבר כן מנסה להשקיע ולעלות על עקבים. גם אני מצד אחד מעריצה נשים שמסוגלות להתגבר על הכאב וללכת עם הדברים הללו ביום-יום ומצד שני, חושבת שזו כניעה לתכתיבים בלתי אפשריים, דוגמת המחוכים הויקטוריאניים ונעלי הלוטוס המזעריות שנאלצו פעם לסבול בנות סיניות ממשפחות מיוחסות. בסופו של דבר, אני כמעט תמיד אבחר בנוחות על פני יופי ביום-יום.

לכו תדעו, אולי בכלל סינדרלה לא איבדה בסוף הנשף בטעות את הנעל שלה – אלא פשוט היתה חייבת לחלוץ כבר את הנעליים הלא נוחות אחרי כל הריקודים האלה.

בקיצור, אנא מכם יבואנים יקרים (ושימו לב גם מעצבי נעליים מקומיים ומכתיבי טרנדים) – הבו לנו גם נעליים עם עקבים בגובה בינוני, כך שגם מאותגרות עקבים כמוני יוכלו ליהנות לא רק מנעליים שטוחות.
ובינתיים, הרי לפניכן כמה דוגמאות מהאוסף שלי:

נעליים של שולה שנקנו לאירועים מיוחדים דוגמת חתונות ולקחו אותי למחוזות חדשים של כאב

סנדלי סטיב מאדן מהעונה הקודמת. לא תאמינו כמה לא נוחות הרצועות הדקות הללו מקדימה יכולות להיות

סנדלים של קנת קול. אהבתי בעיקר את הטקסטורה הנחשית משהו של הרצועות שלא כל-כך רואים בצילום

סנדלים מחנות בפראג. העונה ניתן היה למצוא חיקויים דומים לסטייל הזה בכל חנות נעליים ממוצעת


נעלי פאולה. לא נוחות כמו שאמורות להיות

סנדלים מהמיין באזר בהודו. הכי נוחות ושיקיות


סנדלים עם עקב קטנטן ונוח מפול אנד בר


הרכישה האחרונה שלי מאלדו בעקבות טרנד השריכה. נבחרו גם בגלל העקב היחסית סביר

יום שבת, 12 בספטמבר 2009

בחירתה של מרגול


תמיד קיימת אצלי התלבטות קשה אם לקנות מגזיני אופנה יוקרתיים דוגמת ווג ו-ELLE או לא. מצד אחד, זה ממש כיף לעיין בהם וליהנות מכל הפקות האופנה המושקעות. מצד שני, זה עניין די יקר, ממילא בחיים לא אוכל להרשות לעצמי לקנות את הבגדים שמופיעים בצילומים והדוגמניות האנורקטיות והמלוטשות שמופיעות שם גורמות לי להרגיש שמנה, מוזנחת ובאופן כללי לא ראויה להיכלל באותה קטגוריית מין כמוהן.
הפיתרון שאני מוצאת הוא לקנות רק מגזין אחד אחת למספר חודשים ולהשתדל לומר לעצמי שאין ממש נשים כאלו בנמצא (אולי בפריז וניו-יורק ואני כרגע בוחרת להתעלם מ"אפונה"). גם כשאני כבר מגיעה לחנות לרכוש לי מגזין, מתחילה התלבטות קשה של באיזה מהם לבחור. גם אם נניח לרגע את המגזינים הישראליים בצד, שכן הם בשלב זה עדיין לא מגיעים לרמה של ההפקות בחו"ל, עדיין יש מבחר לא קטן לבחור מתוכו. אם כבר בחרתי למשל ב-ELLE, אז איזה מהם? זה של ארה"ב או של בריטניה? בקיצור, זה מתחיל באיזשהו שלב להזכיר את מערכון המקיאטו עם מרגול מ"ארץ נהדרת". אני מתארת לעצמי שהמוכרות ב"צומת ספרים" ו"סטימצקי" תהו לא פעם מה עושה האישה המוזרה הזו עשר דקות ליד עמדת המגזינים, כשהיא שולפת ומחזירה עיתונים למדפים תוך כדי שהיא ממלמלת לעצמה מתחת לאף.
בד"כ הבחירה הסופית אצלי מצטמצמת לווג או ELLE. אני יודעת שרוב חובבות האופנה מעדיפות את ווג, אבל אני חייבת לומר שהמגזין החביב עליי הוא דווקא ELLE תוצרת בריטניה. הבעיה היא המחיר האסטרונומי שלו עקב התמחור המקורי שלו בפאונדים (בעיה מוכרת ומכאיבה לזו בה אנו נתקלות כשאנחנו נכנסות לסניפים של טופשופ בארץ). מה לעשות, כנראה שבאירופה חוש הסטייל מפותח יותר מזה האמריקאי.
בחודש האחרון הרשיתי לעצמי פינוק שכזה ואחרי שנתקלתי בהמלצות של בלוגריות על ווג ספטמבר, התפתיתי לקנות אותו ומה אגיד לכן - למרות עוביו המרשים הצובר בחובו הבטחה - אכזבה. הוא פשוט משעמם. כנראה אבל שזו רק אני, כי כאמור קראתי עליו תגובות טובות ברשת.

יום חמישי, 10 בספטמבר 2009

הישרדות בקושי


ברוח הפוסט הקודם, כמה מפגרות יכולות להיות הבנות של שבט קאראו ב"הישרדות"?
דווקא הערכתי יחסית את הדס החננה, אפילו שהיא קצת מעצבנת, אבל אז היא הפגינה היעדר מוחלט של עמוד שדרה והצביעה להדיח את נועה וממש איכזבה אותי. וזה עוד לאחר שרגע לפני כן, במועצת השבט, זיו פחות או יותר הודה שהוא היה מדיח אותה אם שרשרת החסינות היתה אצל נועה. במקום ללכת על כוח נשי ולהתגבש עם חנוך נגד שאר הבנים (זיו הזה בלתי נסבל פשוט ושי לא הרבה יותר טוב ממנו), היא נקטה בדרך פעולה שתוביל אותה די מהר להיות מודחת כנראה בקרוב (טוב, עכשיו מן הסתם יש להם גם את חנוך על הכוונת). משתי הבנות האחרות, יעל ומה שמה, לא ציפיתי ליותר מדי מראש, אז אני פחות מאוכזבת מהן. הן גם יעני היו מחוייבות לברית עם הבנים, ולכן אולי לא הצביעו נגדם. עם זאת, אם הן היו חושבות קצת הלאה, הן היו מבינות שגם להן יראו די מהר את הדרך החוצה אחרי שייגמרו שם "אויבים" להדיח.

אם שכחתי להזכיר, אז טלוויזיה זה עוד דבר שאני די מכורה אליו ויצא לי לצפות בלא מעט סדרות ריאליטי, כולל שתי העונות הקודמות של הישרדות. בינתיים אני לא ממש מתחברת לדמויות בעונה הנוכחית (אני למשל עדיין לא יודעת את השמות של כולם), אבל אני נותנת לזה צ'אנס.
חלק מאוד נכבד מההנאה שלי מהסדרה נובעת מקריאת הביקורות השנונות שמתפרסמות למחרת באינטרנט באתרים כמו ynet ו-nrg.


* אפילו שאני אישה, אני עדיין יכולה להעריך כמה נועה נראית טוב בצילומים עם הטופ הזה.

יום רביעי, 9 בספטמבר 2009

לא כל יום פורים

השם הפרטי שרשום בתעודת הזהות שלי הוא אסתר, על שם סבתי מצד אמי. תמיד היתה לי בעיה עם השם הזה, למרות שמעולם לא קראו לי כך בפועל ולמרות שכשהייתי ילדה, כמעט בכל חג פורים, אמא שלי חיפשה אותי כמובן למלכת אסתר. הרגשתי שהשם הזה כבד מדי, מבוגר מדי ורציני מדי עבורי. רק בשנים האחרונות, לאחר שמדונה בחרה אותו בתור השם העברי שלה, זכה השם הזה לעדנה מסוימת ועדיין זה לא שם שאני מתחברת אליו. כשבאתי לבחור לעצמי כינוי לבלוג, שמצד אחד ישמור במידה מסוימת על הפרטיות שלי ומצד שני אזדהה עמו, הגעתי לבסוף לשם שהוא כמעט הנגטיב של השם אסתר – ושתי.
לאחר מחקר קצר שעשיתי באינטרנט, הסתבר שבזרם המחקר הפמיניסטי הוצבה ושתי כאידיאל לדמות האישה הנאבקת על זכויותיה ועל מעמדה (ראו לינק כאן וכאן).

ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך". ציור של גוסטב דורה


ושתי, כמו לילית, אשתו הראשונה של אדם, הנה דמות שזכתה לסיקור די שלילי ולאו דווקא בצדק. הנה מופיעה אישה מקראית שיש לה דעה משל עצמה והיא לא מהססת להפגין אותה ולא מוכנה להיות הסמרטוט של בעלה. קורא לה אחשוורוש על מנת להציג אותה בפני אנשי חצרו בזמן שהיא מקיימת אירוע נפרד משל עצמה (והפרשנים גם כותבים שהוא בכלל דרש שהיא תופיע עירומה על מנת להפגין את יופיה) והיא מסרבת, ובצדק, לבוא. אסתר לעומתה היתה נערה טובה וצייתנית שעשתה מה שהדוד שלה אמר לה לעשות, גם אם זה כנראה כלל קצת מעשים בעלי מוסר מפוקפק במידת מה. בשורה התחתונה אסתר היא זו שזכתה לתהילה בעוד ושתי זוכה עד היום לקבל בעיקר יחסי ציבור רעים.
התנ"ך באופן כללי לא משוגע על נשים שחושבות בשביל עצמן, שכן חס וחלילה זה עלול לעודד נשים לחשוב באופן עצמאי (או לחשוב בכלל) ולערער את השלטון הפטריארכלי שהדת דוגלת בו באופן כללי.

אם אני נשמעת קצת מתלהמת, זה כאמור משום שאני דתלש"ית וזו היתה אחת הסיבות שהובילו אותי להרהורי כפירה בדת – היחס שלה לנשים. אולי היום היחס הזה משתמר בעיקר בגלל מוסד הרבנות ובטח אפשר למצוא אנשים שיראו דווקא את היופי ביחס של התנ"ך והדת לנשים (כמו למשל "כבודה בת מלך פנימה" ושבעצם האישה הדתית היא הגרעין שעליו מתבסס התא המשפחתי והן אלו שדומיננטיות בבית וכל מיני חירטוטים מהסוג הזה), אבל אני לא קונה את ההסברים הללו ולא מוכנה להאמין בדוקטורינה שדואגת לדכא 50% מהאוכלוסייה.
אני גם לא מבינה נשים שטוענות שהן לא פמיניסטיות. לא נראה לי שהנשים הללו בכלל מבינות פמיניזם מהו. אולי ישר עולה להן תמונה של לסביות שורפות חזיות. מבחינתי זה כמו שעבד יגיד שהוא לא רוצה חופש (ושוב אני קצת מגזימה לצורך ההדגמה).

כפי שאני מבינה את זה, הפמיניזם שואף לשוויון בין המינים ויוצא נגד אפליית נשים. כמובן שיש הבדלים מובנים (build-in) מסוימים בין גברים ונשים שצריך לקחת בחשבון, אבל היכן שאפשר – בוודאי שצריך לחתור לשוויון ולקידום מעמד האישה.
אני לא יכולה להגיד לצערי שחיי האישיים הנם דוגמה ומופת לשוויון עליו אני מדברת, אבל זה בהחלט אידיאל אליו אני שואפת ואת ילדיי אני מקווה לחנך בהתאם לכך. אצלי בבית לא יקרה שבן יישב אל שולחן האוכל בעוד הבת מגישה ומפנה, כמו שהיה בבית הוריי.

יום שלישי, 8 בספטמבר 2009

תכירו את הילדים

זה שוקי, או כמו שאנחנו נוהגים לקרוא לו "שוקי מניוקי" ומיד ההסבר.

כשרק עברתי לגור עם מי שהוא היום בעלי, הוא גר בדירה נחמדה אך קטנטנה בת"א ולא היתה לי האפשרות להביא אתי את שני החתולים שלי, אז השארתי אותם במשמורת זמנית בבית של אמא שלי (הייתי רוצה להגיד שהם חיו שם יחד באושר ועושר, אבל זה היה יותר בגדר שלום קר האמת). כשעברנו לפני כשנה לבית מרווח יותר בכפר-סבא, צירפנו כמובן את החתולים למשפחה. עם הנקבה, שושה, בעלי הסתדר כמעט מיד. היא חתולה שחורה-לבנה עם מזג די רגוע וחביב וקשה למצוא אותה ברגע שבו היא לא נראית כאילו היא דופקת תנוחה לאיזו מצלמה. היא תמיד נראית קולית כזו עם אטיטיוד והדרת כבוד. בקיצור, דוגמנית.


האמת ששושה היתה קולית מהרגע הראשון שבו מצאתי אותה בתור גורה ברחוב ראשי סואן בבני-ברק. גם את הזכר, שוקי, מצאתי כשהוא היה גור וגם האופי שלו היה די ברור כמעט מההתחלה – דפוק. מדובר בחתול נוירוטי ולחוץ ברמות קשות. היצור הפחדן בטוח שכל העולם עשה יד אחת לקום עליו להורגו וכל צלצול בדלת שמבשר את בואו של אורח מבריח אותו להתחבא בחדר השינה מתחת לשמיכה עד ללכתו של אותו רוצח שכיר בפוטנציה. בינו לבין בעלי התפתחה מערכת יחסים מוזרה, שבה רגע אחד שוקי נחמד אליו ומתחכך בו ובשני בורח ממנו כאילו היה שליחו של השטן או לחילופין נושך אותו ביד כשהוא מעז להעלות בדעתו ללטף אותו (הו, האימה!). מדובר בתסמונת ברורה של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. ושלא תחשבו שאליי הוא מתנהג בנחמדות בצורה עקבית, אבל הוא די חתול של אדם אחד ומכיוון שאני גידלתי אותו, האדם הזה הוא אני. כשהוא חמוד אבל, הוא כל-כך חמוד, שאנחנו סולחים לו על כל הפעמים שבהם התנהג כמו מנייאק (ויש הרבה כאלה).
לעומת שושה הליידי המכובדת, שוקי נוהג להפגין שלל תנוחות קורעות (ולכן גם מתועד הרבה יותר בתמונות) כשהבולטת בהן היא התנוחה שבה הוא יושב במעין צורת ישיבה של בן-אדם ומלקק את הבטן הענקית שלו ובאותה הזדמנות מלקק גם עוד איזורים שהצניעות מונעת ממני לנקוב בשמם.

שוקי דופק פוזות

תנוחת השייח' הטורקי, בד"כ לאחר סשן ליקוקים מתמשך

יום שני, 7 בספטמבר 2009

מוטב (לכתוב על זה) מאוחר מאשר לעולם לא


גם אנחנו היינו בהופעה של מדונה.
התלבטתי המון אם ללכת או לא, כי גם על הדשא הכרטיסים לא היו זולים ואני לא מתה על מקומות צפופים והומי אדם (מה שלפעמים ממש מקשה על קניות בקניונים :-) ), אבל אחרי ההופעה הראשונה, כשהיו פידבקים כאלה חיוביים, השתכנעתי לבסוף ושלחתי את בעלי המסכן לעמוד בתור לכרטיסים בקסטל כי אף-אחד שם כבר לא ענה לטלפונים מרוב עומס.
מכיוון שהייתי צריכה להגיע להופעה ישר מהעבודה, ניסיתי להתלבש בצורה שתהיה גם מתאימה לעבודה, גם קולית להופעה וגם נוחה לטרקים בפארק הירקון. בחרתי במכנסי 7/8 (שנקראים גם מכנסי קפרי והם שנואי נפשו של טים גאן מה"המדריך לסטייל", אבל מה לעשות - חם) בצבע שחור, חולצה עם הדפס באפור ושחור של H&M שמצאתי בחנות "שתיים" בשינקין וסנדלי כמו גלדיאטור מפול אנד בר. מסביב למותניים כרכתי חגורה שחורה עם ניטים בשביל להוסיף לתלבושת קטע רוקיסטי.

הגענו לפארק קצת אחרי שבע, פרשנו לונגי על הדשא וחיכינו... וחיכינו... וחיכינו. בסוף, ברבע לעשר, התחילה סוף כל סוף ההופעה. למחרת קראתי בעיתונים שמדונה החליטה לתת כבוד לציפי לבני, החברה החדשה שלה, ולא להתחיל את ההופעה עד שכבודה תתיישב במקום ושכל השאר יתייבשו מצידה (טוב, דווקא היו בירות, אבל ניסיתי לא להגזים עם השתייה כדי שלא יווצר מצב שאצטרך חס וחלילה להשתמש בשירותים הכימיים במקום). עכשיו, מכיוון שהזכרתי שאני לא אוהבת צפיפות ודוחק, עמדנו די רחוק מהבמה וראינו את רוב ההופעה על המסכים. מדי פעם ניסיתי להשוות את מה שקורה על המסך למה שקורה על הבמה, אבל מהמרחק שבו היינו בעיקר ראיתי נקודות הרחק באופק ללא יותר מדי פרטים. למחרת הסתבר לי שכמעט כל הילדים של מדונה היו בנקודה זו או אחרת על הבמה, כולל חזוס החבר (שהוא גם סוג של ילד).

אין ספק שזו היתה הופעה מקצועית מהרמה הראשונה, אבל עקרונית יכולתי לראות אותה גם בטלוויזיה בבית.
ואגב, אני מתה על השיר החדש שלה - Celebration. בכל פעם שאני שומעת אותו, הוא עושה לי חשק לרקוד.